קטלוג איקאה – מזמינה

כבר דימיתי אותה לגוזל, לאפרוחית, לתותים שגדלים ומבשילים, כבר דיברתי אליה, כבר הרגשתי אותה נוכחת וקרובה  והושטתי יד דמיונית וחייכתי

כבר אמרתי לה ״בואי״ ואפילו – כשהרגשתי שיש אותי ויש אותה – נרקמת ואפשרית, כבר הגנתי  עליה כלביאה-אם, מוכנה להדוף ולדחוף את כל היתר כדי לשמור עליה – שתתאפשר.

ולא התאפשרה. לפחות לא באותו פרק זמן גופני קצר שבו הרגשתי בחוזקה שהיא אמורה: אמרו לי שהזקיק גדול ויפה אבל רירית הרחם – הקן שלי – לא הבשילה מספיק;

תוצאה של התקן תוך-רחמי מונע קינון שהוצא ממקומו ממש ברגע האחרון, וכנראה לא מוקדם מספיק כדי שאצמיח סל-רחם מוכנה לתפוס את זו שקראתי אליה – ״בואי״.

והלכה.

כשהלכה הרגשתי שאני מאתחלת את הכל. נפלתי למשכב (אבל לא כזה שמתעברים ממנו), ונדמה היה לי שאני  מורידה את המים, מכבה ומדליקה את המערכת, מוחקת מה שהיה ומחכה למה שיתחיל.

מחקתי. ועוד לא הרגשתי שהתחיל. נדמה לי ש״המערכת החדשה״ עוד לא עלתה. או לא סיימה לעלות.

עם   האתחול הגיע דימום, והלכתי להיבדק, ועכשיו – אומרים לי שאני מוכנה להתחיל לצעוד שוב, ולטפח, ולהבשיל, ולקרוא ״בואי״ או ״בוא״, אבל התחושה (עדיין?)

לגמרי חסרה. אני לא מרגישה אפרוחת או גוזל קרובים אלי ומחכים ל״בוא ובואי״ שלי, ומשהו בעיתוי מרגיש לא נכון, לא מדוייק.

אז עכשיו מה? לעשות את התנועות בלי לב?

למלמל את הקריאות מבלי שאני מרגישה שיש מי ששומע.ת?