דויד מנשה

חֲצִי הַכּוֹס

וְאָז אָמַר לִי שְׁלֹמֹה, הָרֵם

כְּבָר אֶת

הָרֹאשׁ, הִסְתַּכֵּל סוֹפְסוֹף

עַל חֲצִי הַכּוֹס

הַמְּלֵאָה.

אֲנִי מִסְתַּכֵּל בּוֹ בִּתְמִיהָה,

שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ,

גַּם אִם מָתֵמָטִיקָה אֶצְלִי

הִיא רַק נְקֻדָּה

לְוִכּוּחַ, שֶׁחֲצִי וְעוֹד חֲצִי

יוֹצְרִים שָׁלֵם

וּבְכָל זֹאת, מֵעוֹלָם לֹא מַמָּשׁ

הֵבַנְתִּי לָמָּה הַחֵצִי שֶׁלִּי

לְעוֹלָם כֹּל כָּךְ

קָטָן.

 

 

מִתּוֹךְ הָרֵיק אָהוּבָתִּי

מִתּוֹךְ הָרֵיק אָהוּבָתִּי

מִתּוֹךְ הָרֵיק

אֲנִי חוֹצֵב סְלָעִים

שְׁקוּפִים

לְהיות כָּן לְפִיסְלֵךְ

הָעַרְפִילִי.

שָׁם בִּטְרַקְלִין רָקִיעַ רִאשׁוֹן

אוֹ שֵׁנִי אוּלַי שְׁבִיעִי,

אֶגַּשׁ עֲלוּם-פָּנִים לְשַׂרְטֵט

שִׁעוּר לִדְמוּתֵךְ לִשְׁלֹחַ

הֶבֶל יָד לִבְחֹן אִם שָׁרִיר

מִתְּאַר קַוֵּי

גּוּפֵךְ.

Scroll to Top