יצחק גוילי

חסר בית 

בִּמְיֻחָד בָּעִיר הָרָעָה הַזֹּאת

אָדָם עָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת,

זֹאת הָיְתָה וַעֲדַיִן הִיא הָאֱמֶת.

 

יֵשׁ וְכָל שֶׁנּוֹתַר לָאָבוּד, לַנִּדַּח, לַשָּׁפוּף,

הוּא צַלְמוֹ הֶעָלוּב, בֹשֶׁת הָעוֹר הֶחָשׂוּף,

קְלִפָּתָם שֶׁל הַבָּשָׂר וְהַנֶּפֶשׁ הַזּוֹעֶקֶת

מֻטֶּלֶת עַל מִדְרָכָה לוֹהֶטֶת,

מֻקְצָה מֵחֲמַת מֵאוּס יָשָׁן,

מְלֵאָה תִּמָּהוֹן וְאָבְדַן, מֻכַּת שֵׁכָר, טְרוּפַת סַם,

וְאֵין יָד אוֹ עַיִן טוֹבָה אוֹ בֶּן אָדָם.

 

בְּמִי שֶׁבְּצַלְמוֹ בְּרָאָם- אֵין מִפְלָט

שׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ אֵינוֹ עוֹשֶׂה מִשְׁפָּט.

הֶסְתֵּר פָּנִים

נַעַר הָיִיתִי וְגַם זָקַנְתִּי
וְרָאִיתִי גַּם רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב,
וְעַל כֵּן עָלֵינוּ,
הַיּוֹדְעִים אֶת יְגוֹנָהּ שֶׁל הַצִּפִּיָּה
אֶת צַעַר הַמַּחְסוֹר
אֶת חֲרוֹנוֹ שֶׁל הַכְּאֵב,
לְהָבִין כִּי רַק אֵצֶל הַיּוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים
מִתְיַשֵּׁב אֵיכְשֶׁהוּ
הֶסְתֵּר הַפָּנִים לְסִבְלוֹ שֶׁל אַחֵר,
לָנוּ, בְּנֵי הָאָדָם,
אֵין לַהִתְעַלְּמוּת שׁוּם הֶתֵּר.