מכאן עובר השיר ללשון ההווה, קרי: למציאות של הגעתו. מישהו או משהו בלתי ברורים מקשים על האידיליה המקווה או המתוכננת, אולי אלה יחסי בני הזוג, ששוב לא יהיו כמו לפני יציאתו, אולי לנדודים (פר גינט עולה אף הוא בדימיון) או למלחמה, בין אם ממשית או פנימית בתוכו שגרמה לו לצאת לנדוד ומקשה לשוב ולהיכנס (המפתחות הקשים, הכלבים הנובחים). השכחה בשיר עשויה להיות מעין אובדן זהות, של מי שיצא למלחמה ולא שב כשהיה. אולי ואולי פנלופה כבר מזמן אינה מחכה לו באמת – היא עושה את מה שנדרש, אבל גם היא חיה בלעדיו זמן רב מדי ולא ברור אם היא חפצה בשינוי שעבר. לכן אין וודאות שהכנתו ה"חומרית" של הבית לשובו גם תעניק לו את השלווה הדרושה לו, או לשניהם. וכך הדואליות והמתח בין הנחמה לזרות, מעניקים לשיר את כוחו: הבית הוא יעדו של "אודיסאוס", אבל גם מבחן ליכולתם לגשר על הפערים שנוצרו

 הַבַּיְתָה

אִישׁ הוֹלֵךְ הַבַּיְתָה וְלַהֲקַת עֲנָנִים עָלָיו מִתְרוֹקְנִים כָּמוֹהוּ מִכָּל מָה שֶׁהָיָה גָּבֹהַּ. עַכְשָׁו הֵם הָעֵדֶר שֶׁיִּרְעֶה בַּחֲלִילוֹ וְהַשֶּׁקֶט שׁוֹמֵעַ. קָרוֹב, יוֹתֵר וְעוֹד קְצָת יִסְתַּלְסֵל עָשָׁן מֵאֲרֻבַּת מִטְבָּחָהּ שֶׁל פֵּנֶלוֹפֶּה וּקְטַנָּה נְבוֹנָה תַּלְבִּין הַגָּדֵר, יַעֲנֶה לוֹ הַשַּׁעַר בִּצְרִימָה, הַבַּיְתָה.

וְתַרְמִילוֹ יָנוּחַ, מַקְלוֹ יָנוּחַ, הוּא וְיַמּוֹ וְכָל הַמִּפְרָשִׂים שֶׁפָּרַשׂ. פֵּנֶלוֹפֶּה תִּכְבֹּשׁ לוֹ סָדִין כַּר וְאוֹתָהּ רֵיחַ, אַחַר כָּךְ תַּנִּיחַ לוֹ גַּם יָרֵחַ שֶׁיְּטַיֵּל בַּחַלּוֹן,

כִּמְעַט. בַּדֶּלֶת מִישֶׁהוּ בְּכָל זֹאת נוֹעֵל וּמַפְתְּחוֹתָיו קָשִׁים אֶל הַסַּף, הַכְּלָבִים נוֹבְחִים.

בַּחֹשֶׁךְ אוֹדִיסֵס, אִישׁ לוֹחֵם, אֶת עַצְמוֹ שׁוֹכֵחַ,

הַבַּיְתָה

השיר השני, הוא סצנת המשך המשלים את השיר הקודם, אפילו במרכיביו הויזואליים: זו אותה תפאורה. הנודד שב הביתה והולך לישון, בעוד פנלופה "מניחה" עצמה לידו,  כְּאִלּוּ לֹא הָיָה כָּאן מֵעוֹלָם – אולי כמו היה זר מוחלט, באישיותו, וגם  כאילו שובו אינו אירוע דרמטי, אולי מדובר בהשלמה עם שובו – יהיה אשר יהיה. זוהי סצנה נטולת אהבה ואינטימיות. ובבוקר תפקידה מסתכם בתפקיד משרתת המכינה ארוחת בוקר. זאת בשעה שהוא עדיין קשור לזכרונות מסעו העולים בחלומו. אך אלה צפויים להחלש. בבוקר שוב אין הוא שומע את קול הסירנות. הוא נעור למציאות חומרית "קטנה", נטולת הרואיות וסערות.  זהו החלום ושברו

לצד זאת אפשר לפרש את המפגש מזווית אחרת: המשוררת בוחרת בתיאור עדין,  חמקמק, בכאב המסתתר תחת כסות הפעולות השגרתיות. השקט מתוח, מאופק ומלא בהדחקה. הירח "מִתְאַפֵּק, מִשְׁתַּדֵּל לֹא לְהָצִיץ. השלווה היא שטחית, חיצונית, שכן בעוד גופו נח, חלומותיו עדיין נסערים, ואולי אף טראומטיים. אם הוא חפץ להחלץ מהן ובין אם לא, פנלופה היא הדואגת לכך, על ידי פעולותיה. קולות השגרה במטבח מציעים תחושת ביטחון, מרחיקים את שירת הסירנות עד שלא ישמעו יותר. אם הסירנות הן קולות ההבטחה לחיים אחרים, מלאי חוויות, הם ייעלמו, לטוב ולרע.

וכך, בשני שירים אלה, תפקידה של "פנלופה" בשירים אמנם אינו מלכותי, הוא זעיר ופשוט לכאורה, יום-יומי. פעולותיה בהכנה לקראת שובו ולאחר הגעתו, יש בהן כדי לחולל תמורה ראשונית שהזמן יחזקה, על ידי הבניית סצנה ביתית, אפילו אם היא נראית שטחית,

להמשך קריאה לחצ/י כאן