עַל פִּיהָ יִשַּׁק דָּבָר

הִיא זוֹ הַמְּנִיעָה אוֹתוֹ

בְּכָל מַהֲלָכָיו.

בְּהִתְמַסְּרוּתָהּ,

בְּהִמָּנְעוּתָהּ,

הוּא נָע וְנָד

מִן הַיֵּאוּשׁ

אֶל הָאֹשֶׁר

כְּמוֹ בֻּבָּה עַל חוּט

הִיא מְשַׂחֶקֶת בּוֹ

– עַל פִּיהָ יִשַּׁק דָּבָר.

צְמִיחָה

אֵין בִּי מִן הַטּוֹב,

וְהַחֶמְלָה

שֶׁצּוֹמְחוֹת בַּר

בַּעֲרוּגוֹת לִבְּךָ,

מַחְרֵשָׁה

לֹא הָפְכָה בִּי

רְגָבִים

אוּלַי

נַקְבּוּבִיּוֹת שְׂדוֹתֶיךָ

נוֹשְׁמוֹת

כָּבוֹד,

מוּזָנוֹת

עֵרֶךְ,

מוּצָפוֹת אוֹר,

וּבִשְׂדוֹתַי נִזְרְעָה

רַק

חֶמְדָּה