דּוֹדָתִי

אַחֲרֵי שֶׁהַכֹּל הִסְתַּיֵּם וְסִדְרֵי עוֹלָם הֵחֵלּוּ

לִשְׁקֹל בְּהִסּוּס אֶת שׁוּבָם לַעֲמָדוֹת מֵהֶן סֻלְּקוּ

כִּלְאַחַר יָד- דּוֹדָתִי הִפְתִּיעָה

וְחַיָּה. בְּדַרְכָּהּ לָאָרֶץ הִכִּירָה שֻׁתָּף לַגּוֹרָל

לְיָמִים שֻׁתָּף לַחַיִּים וְהִסְפִּיקָה לְהוֹלִיד אֶת יַלְדָּתָם

וְלַחֲווֹת אֶת אֲחוֹתָהּ הַקְּטַנָּה

הִיא אִמִּי בְּחַיֶּיהָ וּבְמַחֲלָתָהּ וּבְמוֹתָהּ

כְּדֵי לְהָקֵל עַל מַעֲמֶסֶת זִכְרוֹנוֹתֶיהָ פִּתְּחָה דּוֹדָתִי

יְכֹלֶת לִבְכּוֹת בְּכָל רֶגַע

יוֹם אֶחָד שָׁמַעְתִּי בֶּכִי שׁוֹנֶה. כָּךְ נוֹדַע לִי שֶׁשָּׂרְדָה

אַחֲרֵי שֶׁהָרְגוּ אֶת מִשְׁפַּחְתָּהּ וְאֶת בַּעֲלָהּ

וּלְנֶגֶד עֵינֶיהָ אֶת שְׁלֹשֶׁת יַלְדֵיהֶם

שְׁנֵי חֳרָפִים הוֹדוֹת לְתַפּוּחֵי אֲדָמָה קְפוּאִים

שֶׁחִלְּצָה בְּצִפָּרְנַיִם קְפוּאוֹת מֵאֲדָמָה קְפוּאָה

הִיא הֵאִיצָה בְּאָבִי לְהַנִּיחַ בְּלִי לְהִתְמַהְמֵהַּ מַצֵּבָה

עַל קֶבֶר אִמִּי. לֹא בִּשְׁבִילָהּ הוֹסִיפָה,

בִּשְׁבִילְךָ. הִיא שֶׁקְּבָרֶיהָ נִשְׁלְלוּ מִמֶּנָּה יָדְעָה