השיר "שאריות" עוסק ב"הזדמנות שנייה" בחוכמה – בעקיפין וברמיזה, לא באופן מפורש, ובאמצעים של אירוניה, ספק על משוררים אחרים, ספק על עצמו (קריאה בפרוזה הפואטית "קרן הציידים", הרוויה בספקנות עצמית, מחזקת אפשרות זו), אם לא סרקזם שיש בה ביקורת כלפי מלאכת היצירה.

ברמת ה"ביצוע", האישי-טכני: כבר בצירוף הפותח שְׁאֵרִיּוֹת מְחֻמָּמוֹת טמון רעיון מרכזי: היצירה אינה דבר חדש אלא שארית,  אולי מחזור של רעיון או יצירה קודמת, או ניסיון לפתחם, שספק אם צלח, לאחר שכבר הוגשו פעם אחת. עצם החימום מחדש יוצר מעין הגשה נוספת, סוג של הזדמנות נוספת לחומר שכבר היה. אם עלה בידו להוציא מ שאריות דבר מה מוצלח, נאמר כנגד כל הסיכויים, אז אולי  רואה המשורר את עצמו כרב מג – אף שנראה כי אירוניה (עצמית?) נסוכה על השיר ולכן גם על הגדרה זו. ההצלחה היא צלחת פאר – וכאן אף יש אפשר לגלות מעין משחק מילים (הצלחה – צלחת) והיצירה המונחת עליה היאכביכול מעדן יוקרתי בעוד שאינו אלא שאריות  .

מכאן ואילך האירוניה או שמא הלעג מופנה אל הקוראים, אולי גם המבקרים:  הללו, הקהל, חווים התפעלות קטנה, רגעית. ואולי אינם מבחינים בכך או מוכנים להסתפק בשאריות, כל עוד הם מוגשים בצלחת פאר. והרי זוהי תרמית עצמית. בפועל אינם זוכים להתגלות גדולה, אלא להדים קטנים של משהו שהיה פעם גדול.  מדובר לא במסעדת פאר, אלא בסך הכל ב"מִזְנוֹן", מקום שבו לא מבשלים מחדש, אלא מחלקים שוב את  מה שכבר קיים. כך שורה אירוניה גם על הביטוי "מזנון הרוח": שאריות מחלקים למי שאין ידו משגת, מעין נדבה ל"עניי הרוח"

לכן הקשר ל"הזדמנות שנייה” מוצג בשיר כמצב שבו יצירה או השראה גדולה הופכת לשאריות שמוגשות שוב ומעוררות התפעלות קטנה, או התפעלות שערכה קטן כערך היצירה. כלומר: השיר אינו על הזדמנות שנייה במובן של גאולה, אלא במובן של מחזור, שימוש חוזר, או הדהוד מאוחר. השיר  יכול להיקרא כתגובה אירונית לרעיון ההזדמנות השנייה: לא תמיד נוצרת בחיינו התחלה חדשה. ההזדמנות השניה היא רק צל של הפעם הראשונה.

בקריאה "מטא-פואטית" יש בשיר אירוניה קלה כלפי עולם הרוח בכללו: מצד אחד היצירה אינה מחדשת לחלוטין, אלא מעניקה הזדמנות שניה לשאריות של יצירות קודמות. ומצד אחר בכל זאת נשארת אפשרות של התפעמות, גם אם היא רק “מִקְרוֹ־הִתְפַּעֲלוּיוֹת”. כלומר, גם כשהשירה ניזונה ממה שכבר נאמר,  עדיין מתרחש רגע קטן של חיים חדשים. זוהי בדיוק ההזדמנות השנייה של המילים. זוהי אמירה מטא־פואטית יפה: השירה איננה תמיד בריאה מן האפס; לעיתים היא אמנות ההגשה מחדש. אבל – וכאן האירוניה – מדובר ב"חומר משומש", ההזדמנות השניה לעולם לא תהיה  האיכות של "המקור". וברמה אישית: האם הדובר-המשורר מצטדק כאן, ומבקש להגן על שירתו, כי הוא אחד מן הכלל  – שכולנו "ממחזרים"?

בקריאה כזו, השיר מתחבר כמעט באופן טבעי לנושא ההזדמנות השנייה, ומעניק לו עומק נוסף. זוהי כתיבה הבוחנת את עולם הכתיבה והשירה עצמו והדימויים מתבהרים: שְׁאֵרִיּוֹת מְחֻמָּמוֹת מִשֻּׁלְחַן הַכְּתִיבָה הם רעיונות, דימויים, מטפורות, או סגנונות שכבר נאמרו בעבר. המשורר המודרני אינו מתחיל מאפס, הוא עובד מתוך מסורת מפוארת. לכן חלק ממה שהוא מגיש הוא מעין שימוש חוזר בחומרים קיימים. הָרַב־מָג הוא יוצר גדול מן העבר, או כוח היצירה עצמו, מקור סמכותי, כמעט מיתולוגי, שממשיכיו המאוחרים, או חלקם, נשענים "על כתפי ענקים", שמא הם גמדים על כתפי ענקים  הניזונים משאריות הקסם. שמא כוחם של המשוררים החדשים הוא (רק?) בהגשה מחדש בְּצַלַּחַת מפוארת של החומרים הישנים? בעיצובם מחדש בצורה יפה? במקרה הטוב כתפקיד הסו-שף במסעדה? אך להגנתם אפשר לטעון כי גם אם החומר אינו חדש לגמרי, עצם הסידור וההקשר החדשים מעניקים לו הופעה חדשה, הזדמנות חדשה. ואילו הקוראים, בייחוד אלה שקראו והתפעמו כבר מיצירות המקור הגדולות, הקלאסיות, כעת עליהם להסתפק במִקְרו-הִתְפַּעֲלוּיוֹת. שוב אינם חווים התגלות מוחלטת, אלא רגעים קטנים של התפעמות. אך גם זה משהו: ניצוצות קטנים של חוויה.

במובן זה מִזְנוֹן הָרוּחַ הוא עולם התרבות הנוכחי, מקום שבו רעיונות עוברים מיד ליד. אין כאן סעודה חד־פעמית אלא זרימה מתמשכת של חומרים.

הספרות והשירה מעצם מהותן מערכת של הזדמנויות שניות. דימוי, רעיון או סיפור שנולדו פעם אחת יכולים להופיע שוב, אצל משורר אחר, בזמן אחר, בהקשר אחר. בצורה אחרת. הם אינם זהים למקור, בזהות יש משום העתקה, גניבה, שמשמעה חדלון יצירי, מוות. אך בצורתם החדשה הם אינם מתים אלא מקבלים חיים נוספים. במובן זה, השיר כמעט אומר משהו עקרוני על עצם האפשרות של הזדמנות שנייה בשירה. אמנם היא אינה התחלה מוחלטת, אלא חימום מחדש של אש ישנה,  אך זו מזינה את היצירה החדשה, עדיין אפשר להפיק ממנה מעט חום והתפעמות. וכדבר הביטוי העממי: "גם זה משהו".