ייתכן שאני משוחד ביחסי לספרה היפה של שושי שמיר, כמי שנטל חלק קטן בהוצאתו לאור, כמו חברים רבים של המשוררת. הספר נולד ללא ידיעתה, כהפתעה ומתנת יום הולדת. על עריכתו שקדו בסתר ד"ר דיתי רונן וחגית חוף, שלא על מנת לקבל שכר. ואם יש במעשה זה משום תגמול רגשי, הרי הן ראויות לו כל כך – וכמותן גם נוספים, כמו יאיר בן חור, שניקד, והמו"ל ישראל כרמל, שנרתם ותרם.  

מלכתחילה ידעתי שאוהב את המוצר, ואת בחירתן המצוינת של העורכות. מלאכתן לא הייתה פשוטה, מכיוון שלא היה ביכולתן להתייעץ עם המשוררת ולהתחשב בדעתה, שסביר כי הייתה בוחרת בכמה שירים אחרים, קורעי לב בעוצמתם – ולטעמי האישי כמובן – הם חסרים בספר. דעתי מוטה, ראשית משום שיזמתי את פרסומם בכתב העת "נתיבים", ולשמחתי היא נענתה לבקשתי המפורשת. שנית, בשל דבר לא פחות חשוב – היכרותי האישית מזה שנים עמה, השפעת סיפור חייה הקשה, והתמודדותה האמיצה עם אסונותיה, שביטויים בספר זה יותר משנרמז, גם אם לא בעוצמה שיש בכמה מהשירים שלא מצאו את מקומם כאן, ודווקא הללו משפיעים על אופן הבנתי את שיריה.  

אף שהספר מחייב לדעתי מאמר רחב ומעמיק –  אשים דגש רק על השער הראשון – אלגיות לאהבה – ששמו מדבר בעד עצמו. הוא מבכה או מתאבל על האהבה שהייתה. קרי במשתמע זהו סיפר על אהבה שמושאיה כבר אינם. ואולי גם האהבה עצמה דעכה ומתה. ואכן אט אט רוקמים השירים בשער זה סיפור של מערכת יחסים, התפתחותה ואחר כך נסיגתה. תוך שימוש במטפורות ודימויים מתחומים שונים. סדר השירים בפרק זה שנעשה ככל הנראה בידי העורכות לבדן (אלא אם הן קיבלום כמקשה אחת שלמה, בעת מלאכת הליקוט הרבה שנעשתה, בסיוענו, חבריה, שותפי הסוד לצורך הוצאת הספר), מלמד על עבודת הארגון המעולה שלהן, בדומה לאוצרות האחראיות על הבניית הנרטיב הרטרוספקטיבי של האמן במוזיאון.

וכך החל מהשיר הראשון, ששמו "הלא יבכו" אמור לרמז על תוכנו, ניתן ללמוד על עתיד האהבה, יותר מאשר מתוכנו של השיר.

הלא יְבַכּוּ

יָשַׁבְנוּ יַחַד בְּעֶרֶב חֲרִישִׁי

אֲנִי פָּרַסְתִּי לֶחֶם חַי

אַתָּה גְּבִינָה מָרַחְתָּ

הַחֲמִימוּת זָרְמָה בֵּינֵינוּ

דֶּרֶךְ הַשֻּׁלְחָן.

הַמּוֹלִיכוּת שֶׁל הַפוֹרְמַיְקָה

גְּבוֹהָה מְאוֹד

וְאוֹר הַנֵּאוֹן לֹא מַשְׁאִיר צְלָלִים.

אי אפשר להתעלם מכך שהמילה "הלא" אינה מנוקדת, כמו להשאיר ספק באשר לכוונתה. ועדיין, זו כידוע אינה מילת שלילה. אלא, על פי המילון, משמעותו "האם לא", שיש בו שאלה, בעיקר רטורית (כדוגמת שאלתו של יהודה הלוי, בשיר כיסופים וגעגועים: צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ?). כמו כן היא נושאת משמעות של "הרי", הנחרץ יותר. זהו אם כן, שיר המבכה פרידה. אולם אם תחליפו את שמו, תוכנו יובן באופן שונה. הוא מספר כביכול על שיתוף פעולה "שגרתי" בבית. אף שהשיר אינו מתאר מגע פיסי בין שני בני זוג, האינטימיות ניכרת דרך המעשים היומיומיים (גם אם אין מדובר בתיאור זוג שחי ביחד). פירוט החושים המשתתפים בהתרחשות: חוש השמע  – "ערב חרישי" (קרי בשקט), חוש מישוש – מגע בחומר הניכר בתיאור הכנת אוכל ביחד, על ידי שני הבני זוג, מגע בשולחן הפורמייקה, המעביר חום, וחוש הראיה – אור הניאון (שנחשב ל"קר") שאינו משאיר צללים". כך הבית  האחרון מספר ביובש כי "המוליכות של הפורמיקה/גבוהה מאוד/ואור הניאון לא משאיר צללים", ובניגוד לשמו של השיר, אין בו אף מילה של "בכי" או צער, להפך, זהו תיאור של אהבה מוארת עד כלות, נטולת צל, ללא פגם, ומתוך התמונה הפשוטה צצה שלמות. האם מכאן תתחיל רדוקציה, ספקות, ירידה ונסיגה?   

ואכן המעבר לשיר הבא, נטול השם, הוא חד. אמנם במשתמע ניתן או צריך לקוראו כהמשך של השיר הראשון, כי שמו שזור בו, והפעם מנוקד.

אַל תֵּלֵךְ
חֹשֶׁךְ בַּחוּץ
שְׁעַת הַכִּשּׁוּף עוֹד לֹא תַּמַּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַלֹּא יְבַכּוּ
אֶת כַּף יָדְךָ הַחַמָּה.

אַל תֵּלֵךְ
הַזְּמַן עוֹד קָצָר
אֵינְסוֹף דּוֹאֶה מֵעָלֶיךָ.

אַל תֵּלֵךְ
יִהְיֶה כָּל כָּךְ קַר
הֵי, שָׁכַחְתָּ אֶת מִשְׁקְפֶיךָ.

מאידך הניגוד הסגנוני בין שני השירים חד. זהו שיר לירי, רגשי, שבו הדוברת כמעט מתחננת, באמצעות אנפורה החוזרת בכל בית – "אל תלך" ומביעה צער על פרידה, בסוף הערב. אמנם גם כאן אין תיאור של סוף יחסים (והדבר מודגש בסיומת הקלילה ואף מחויכת – "אל תלך/יהיה כל כך קר/הי שכחת את משקפיך", וכן – אל תלך/חושך בחוץ/שעת הכישוף עוד לא תמה", קרי ההליכה מוקדמת מדי, בטרם מוצה הערב הקסום עד תום. אבל אפשר גם למצוא את נבואת הסוף ברמזי הקור והחשיכה, ובייחוד בממד הזמן, המתערב ומאיים לקצר, "הזמן עוד קצר/אין סוף דואה מעליך". ואף ניתן למצוא בתמונת הדאיה של אין-סוף מעין "מלאך מוות", המאיים מלעלה, ומעלה דווקא את האפשרות ה"תיאורטית" של ניבוי הסוף.   

השיר הבא, "קול של ציפור ראשונה", המורכב אף הוא משני חלקים, וגם השיר "חץ", מיד אחריהם, מתארים את היחסים באמצעות תמה חוזרת של ציפור. באחד, זוהי "ציפור ראשונה" כמו סנונית המבשרת את האביב, וכאן היא מבשרת את בואו, או שובו, של האהוב, המכריז בעצמו על כוונתו להגיע אליה עם שחר. האהובה, כולה נכונה לקראתו, משאירה לבקשתו את הדלת פתוחה, שלא "לחסום" את ציפור האהבה מלחדור. השיח, שהוא הכנה-המתנה לקראת איחוד מחודש, אף מרמז על יחסי אהבה מיניים. ואי אפשר שלא לזהות בו הדים מ"שיר השירים" (כמובן באצטלה מודרנית, פתוחה), פרק ה': "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי־לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי".

בִּקַּשְׁתָּ:
הַשְׁאִירִי דֶּלֶת פְּתוּחָה
אָמַרְתָּ שֶׁלא תְּצַלְצֵל.
אָמַרְתָּ
שֶׁאִם אֶהְיֶה נְבוֹכָה
אֲפִלּוּ לא תִּתְנַצֵל.

נִדְמֶה שֶׁחִיַּכְתָּ
לְתוֹךְ הַשְׁפוֹפֶרֶת
בִּקַּשְׁתָּ
שֶׁלא אֶהְיֶה מְאֻפֶּרֶת
אָמַרְתָּ:
בְּשֶׁקֶט אָבוֹא אֶל חַדְרֵךְ
לא אָעִיר אוֹתָךְ מִשְּׁנָתֵךְ.

הַשַּׁחַר מַפְצִיעַ
דַּלְתִּי פְּתוּחָה

שׁוֹמֵעַ?

קוֹל שֶׁל צִפּוֹר
רִאשׁוֹנָה
אוּלַי יוֹנָה

בשיר הבא – משהגיע האהוב מתאחדת הדוברת עמו לצפור אחת, ועל כן " יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר/כָּנָף מוּל כָּנָף… יַחַד הָיִינוּ צִפּוֹר נוֹסֶקֶת לָאוֹר". המוטיב "יחד היינו צפור" חוזר שלוש פעמים בשיר, כאנפורה המדגישה את האיחוד, המרמז אף הוא על קרבה ארוטית, ועל ההמראה המושגת בזכותם.

כמו רבים משירי המשוררים בהם עופות משמשים יסוד סמלי, לרוב לסוגיית החופש והשחרור או חסרונם, כך גם אצל שושי שמיר הציפור היא סמל לחופש, "צפור הנפש", המתגעגעת אל הדרור.  בשירתה זהו החופש שבאהבה, כאשר שתי כנפיים  של צפור אחת הם סמל לקרבה בין אוהבים, עד כדי איחוד, אך ללא שיכבלו זה את זה. אלא הם מחזקים ומעניקים מעוף, "כנף מול כנף", ואף מאצילים השראה זה לזה.

אט אט ניתן לזהות רדוקציה ביחסים, לשון ההווה שבשני שירים הראשונים מפנה מקום לשפת עבר, המבט אט אט מופנה לאחור, כזכרון חי, טרי בתחילה, הולך ומתעמעם ומתרחק בהמשך השירים. הזכרון מורכב מקולות ומראות שאינם אמיתיים, אלא "הדים וצללים" – בתת-סדרה הנושאת שם זה. אמנם בשיר הראשון "כשרציתי עצמתי עיניים/הוא הופיע מולי/כחתן עד קצות השפתיים", הזכרון טרי וחזק, עד כדי תחושה פיסית של זכרון מגע כש"הוא ארג בגוי תכשיטים נזרמים של זהב". בשיר הבא ה"הדים וצללים לא יכולים לגעת בעור"… הם חולפים אך מותירים קור, ואינם מסוגלים לכבות את "געגוע האור". יסוד הקור הולך וגובר בשירים הבאים, על משמעויותיו האפשריות – אם כסמל אפשרי להתקררות היחסים עצמם ב"זמן אמת" ואם, בעיקר כהיחלשות הזכרון, וחמימותו:

הַצִּיּוּר שֶׁתָּלוּי עַל הַקִּיר
נוֹעָד תְּחִלָּה לְהַזְכִּיר
שֶׁאֵינֶנּוּ.
שֶׁרַק הַמַּגָּע הַשָּׁטוּחַ, הַקַּר,
נִשְׁאָר עוֹד מִמֶּנּוּ.
הוּא הָיָה כָּל כַּךְ חַי
בְּקַלוּת יָכוֹלְתִי לִטְעוֹת.
הָיוּ אֲפִילוּ קוֹלוֹת
וְרֵיחַ וְטַעַם.
הַכֹּל כְּמוֹ פַּעַם.
אַחַר כָּךְ הִגִּיעוּ יָמִים אֲחֵרִים.
בִּיקוּרָיו נִהְיוּ נְדִירִים
וְאָבַד קוֹלוֹ מִן הַחֲלוֹמוֹת.

ואולי מהולה בכך גם "התקררות" של המספרת עצמה ביחסה לעבר המשותף, או נכון יותר – זו התקררות הזכרון הפיסי שהיה טבוע בגופה, וכעת הוא כ"מוותר" עליו, בשיר "עורי משיל אותך", שיר שגם בו שולטת תמונת קור כחורף מושלג, מזה, וכמי שמציצה מן הרחוב, אל ביתו, כ"מרגלת" המבקשת לשוב ולהתקרב אליו, אך אינה יכולה לחדור אל חדרו, כדי להתחמם באהבתו:

אֵיךְ מֵחַלוֹנְךָ
נִרְאָה הַשֶׁלֶג
דוֹמֵם וְנֶעֱרָם עַל הֶהָרִים

דְמוּתְךָ
בְּלָבָן מוֹלֶכֶת
עַל הַכְּסָתוֹת וְהַכָּרִים.

שְׁתִיקָה
נִמְלָא הַחֶדֶר
כְּמַשֶׁהוּ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַחְדוֹר

אֲבָל סְדָקֵיהָ
תָּסְסוּ בְּאוֹר.

רָאִינוּ אֶת הַשֶׁלֶג
שֶׂזָרַק שֵׂיבָה בַּהַר

… עַכְשָׁו נוֹפֵל הַגֶּשֶם
עַל הַמִּרְפָּסוֹת בַּלָאט
עוֹרִי מַשִׁיל אוֹתְךָ
לְאַט אַחַר לְאַט

המעקב אחרי האהוב, כ"ריגול", לצד חוסר היכולת הריאלית להשיגו, המהול באשליה שעדיין ניתן הדבר – מצוי גם בשיר הקודם, מכמיר הלב, שבו הדוברת מאפיינת עצמה כמעט כילדה תמימה:

הוּא מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר

אִלּוּ עָבַרְתִּי

אֶת הַגָּדֵר

הָיִיתִי מַשִּׂיגָה אוֹתוֹ

כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי לוֹכֶדֶת אֶת הַיָּרֵחַ

לוּ טִפַּסְתִּי עַל הָעֵץ

שֶׁבֵּין עֲנָפָיו הִתְחַבֵּא".

מכל מקום, גם אם ההתרחקות נמשכת, כפי שעולה ממכלול השירים, וודאי מהשיר האחרון בשער זה (הוּא מִתְרַחֵק מִשָּׁם, מַחְלִיק מִשָּׁם בְּסִירָתוֹ) היא לעולם אינה מסתיימת, משהו מן הזכרון ומהאהבה נותר בה תמיד (בשיר שלפני האחרון) כשתחושת האובדן גורמת לו לקפוא בזמן:

לֵב שֶׁנִגְדַע בְּעוֹדוֹ בְּאִבּו לֹא מִזְדַּקֵּן
תָּמִיד עַל גָּדָה אַחַת תַּעֲמוֹד אַהֲבָתוֹ
עַל הַשְּׁנִיָּה אָהוּבָה שֶׁנָּטַשׁ אֶת הַקֵּן

ויחד עם זאת לעולם לא נדע לבטח אם אלה שירי אהבה שהייתה לה, אולי הד לחיי הנישואין שהסתיימו, אולי אהוב אחר, שעזבה, ואולי בכלל לפנינו נרטיב מוכר של יחסים, בתבנית  חוזרת ונשנית אצל רבים, נשים וגברים, שהמשוררת מבקשת לבטא עבורם, אך גם עבור עצמה, בשירים שהם מעין "כזב", ב"רמת העובדות", אך אמת אוניברסלית ביסודם. זאת, כפי שעשו עוד משוררים, והגדילה לעשות לאה גולדברג, בסדרת הסונטות "אהבתה של תרזה די מון". והרי גולדברג עצמה ציינה ביומנה, כי מדובר ב"אמצאה שלי. קשה לי להבין מנין לה [לחברתה] הניחוש הנכון על מצבי אבל ראיתי שהיא יודעת את הכל."

כאמור, סקירה זו רחוקה מלהקיף או אף לתת ביטוי למצולות (מושג בולט באחד משיריה) ומעמקי שיריה של שושי שמיר. ואני מקווה עוד לשוב ולדון ביתר שערי הספר, שבהם היסוד האניגמטי, הנסתר, רב יותר. ועם זאת פטור בלא כלום אי אפשר, ואני מרשה לעצמי להוסיף לכאן שיר נוסף מהשער "סימנים פשוטים", מכיוון שכבר עסקתי בו בעבר ואולי מכיוון שיש בו אולי לרמז על דמות האהוב. 

הוא האיש

נָא לִפְנוֹת לַמּוֹשֵׁךְ. עַד מָתַי

אֶתְחַבֵּא בַּסַּד עַד זָרָא.

לִפְנוֹת לַמּוֹשֵׁךְ. מִנְשָׂא עַל כְּתֵפָיו

פְּרִי בֶּטֶן עַל גַב. הֲלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע.

נָא לִפְנוֹת לַמּוֹשֵׁךְ. הוּא הָאִישׁ לִשְׁאוֹל אוֹתוֹ,

וְקִירוֹת הַבַּד הַגָּמִישׁ, בֵּיתִי, קְרוֹן הַמַּסָּע,

תְּנוּחַת קִרְבָתִי לְאַהֲבָתוֹ.

לַמּוֹשֵׁךְ אֵין פָּנִים. שָׁנִים אֲרוּכּוֹת בַּתַּפְקִיד הִפְקִיעוּ

מִמֶּנּוּ פְּרָטִים אִישִׁיִים. נָבוֹךְ

וְאוּלַי נִפְעָם כְּשֶׁרוֹאִים אֶת הַתָּוִים שֶׁלּוֹ

שֶׁהָפְכוּ בֵּין הַזְּמַנִים לְצַלָּקוֹת,

כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹר בְּבֵית קֶמֶט וְרוֹךְ.

על שיר נפלא זה כתבתי פעם כך: בעקבות ספרו של אריאל הירשפלד "רישומים של התגלות" (המעלה רגעי אימה, אהבה, אובדן ולידה, והתמודדות עם הבלתי ניתן לביטוי שעוטף את הכל – עם המוות) כתב נוח רוזנטל: "הזורע בוכה כי הוא חרד לגורלם של הזרעים, ילדיו ומעשיו; הוא חרד מן העתיד לבוא עליהם, על פריונם שלהם, העלול להישטף, להינגע, להתייבש לפני התבשלם. "נשיאת המשך" היא איפה, פעולה דרוכה של הימצאות בזמן, של הימתחות מודעת מאוד בין העבר והעתיד, של גישור ארוך, של חיבור קשה, שרק הרצון לחיות ולהחיות נושא אותו מעל החרדה. הפסוק הזה מכיל באורח נדיר את פקעת הרגשות הקשה של הסבל האנושי, את כפל פניו של הסבל כנשיאה וכפחד מפני קריסה, ככוח והיעדר-כוח ופגיעוּת הכרוכים זה בזה".

פרשנות זו, לא רק שנראית לי יותר מכל פרשנות דתית או "חקלאית" גרידא, תואמת את הבנתי את השיר, שבו המשפט "הֲלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע" הוא בבחינת ציר מרכזי. זאת בנוסף למשפט הפתיחה העוסק במישרין בדוברת עצמה, המתחבאת בסד – בתוך סבלה. סבל זה, מצד אחד היה לה לזרא, ומצד שני דומה שהיא אינה יודעת באמת כיצד להחלץ ממנו. בקריאה זו אני עלול לתעות בין סבך השירים ולטעות במיוחד בהשפעת השיר "מידע מצולות" מסדרת שירי "מקום לתיקון" שלא נמצא להם ביטוי ראוי בספר זה.

אם להמשיך בקו מחשבה זה, אפשר למצוא כאן התחבטות ושיח עצמי השואל: עד מתי יימשך אותו "סד" כך גם "המשך הזרע", או "המושך", שאינו נגמר ומלווה בדמע, ההולך ונמשך, כאילו שהזמן קפא מלכת, התמתח בין עבר להווה, לאחר שקרה הנורא מכל. נוכח המוות – ייתכן של פרי בטנה. ואם כן, לא תהיה עוד זריעה בדמעה כדי לקצור ברינה. ומנגד נרמז בשורה הראשונה הרצון לשינוי סטטוס זה, ואולי אף הקריאה העצמית: חדלי! האם זו רק קריאה פנימית? ואולי היא הד לקריאה מבחוץ, מצד מי שנזקק לאהבת הדוברת, ואולי מפרי בטן נוסף התלוי בדוברת ונישא עדיין על גבה או שמא זו קריאת ילדה שמת המבקש לשחררה מעולו?

המסתורין רב יותר כאשר אני מנסה לברר מיהו "המושך" (להבדיל מ"נושא" משך הזרע) על פי קריאה זו. לכאורה זהו "איש" ולא פן אחר של הדוברת. כאן ראוי לשאול מי מלבד הדוברת יכול לענות על השאלה "עַד מָתַי אֶתְחַבֵּא בַּסַּד עַד זָרָא?" מי הוא זה שאמור לפטור אותה ממנו, להביא גאולה לנפשה וכיצד? אגב – אולי מכיוון שקריאתי חילונית, לא נראה לי סביר – שהמושך (המוגדר במפורש כ"איש") הוא מטאפורה לאלוהים, שאליו מתקיימת פניה, במעין תפילה, שישחרר את הדוברת מן הסד. להפך – מאחר שטיבו האנושי מובהק – ניתן להבין שזוהי דמות הקרובה רגשית לדוברת, שאותו היא נושאת על גבה, בבחינת "נוסע" עמה באותו קרון מסע, שהוא ביתה.

הבית האחרון מתאר את המושך כמי שבמשך השנים הארוכות (ארוכות, קרי ממושכות, ולאו דווקא רבות) הוא איבד את תוי פניו וכו' – עד שהפך למעין צל המלווה את חיי הדובר/ת, לשון אחר – הוא הופך לזיכרון עמום, אך עדיין כואב, שממשות נוכחותו מתבטאת בצלקות ובקמטים על הדוברת.

ולבסוף, על פי הגיון זה, אני מעז להעריך, כי כדי להשתחרר מהסד, על הדוברת להשתחרר מנשיאת המושך על הגב. גם אם ברור לגמרי שהוא ימשיך ללוות את חיי הדוברת, לא יהיה זה בבחינת סד, או עול, על הגב. ה"סימביוזה" לא תיעלם, אבל עולה יקל. ואיך שלא אהפוך ואהפוך בשאלה שהדוברת מפנה אל המושך, בסופו של דבר את התשובה יכולה לתת רק היא. השחרור הוא בה.