שֶׁבַע שָׁעוֹת חָלְפוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּאוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁל אַהֲבָה, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְּחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן, מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, תְּמוּנוֹת מִדְבָּר לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ עוֹבְרוֹת כְּרוּחַ עַל גּוּפָה, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע נִכְנַס לְפִתְחֵי  גּוּפָה,  סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שבע שעות שהיא יושבת במרפסת ביתה ועליו היבשים של עציץ היסמין בוהים בה כשהיא ממוללת את רגביו הקשים, מוכנה להביאם אל פיה ולטעום מטעמם, טעם אדמה שיבשה, שתמוסס אותה בלשון לחה ותחייה את הסיכוי לאהבה.

אבל בינתיים, היא יושבת. שבע שעות יושבת ומפרקת דקה אחר דקה את שבע השנים הרעות שהיו לה. שבע שנים מאז אותה טריקת דלת שהותירה משקוף רועד, זכוכית סדוקה ולב שבור, והיא, היא עוד יכולה לשמוע אותו קורא לה, בשם החיבה קרא לה, – נוני שלי, לאן? נוני, את רצינית? מה כבר עשיתי? אני אוהב אותך, את יודעת, נכון?

נו ני נו ני מתדפק קולו על גבה, מבקש לפתוח שער ללבה שנסדק.

למחרת בבוקר ביקשה שישאיר לה מפתח לדירה כדי שתאסוף את חפציה.

– ואל תהיה בדירה הוסיפה וקולה מסמרים שניקבו את השקט שהשתרר מעברו השני של הקו.

וכשבאה לאסוף למחרת היום, התבוננה סביבה ובאוטומט, כמו שרק היא יודעת, הכניסה לשני ארגזים חומים שבע שנים.

הכול הלך לה די בקלות עד מברשת השיניים שעמדה מבוישת בפינת השיש, מתבוננת בה ושואלת בפעם המי יודע כמה:

שוב? שוב? ולאן עכשיו?

מברשת השיניים הייתה הראשונה לסמן את המעבר שלה אליו לילה אחד כשהחליטו שמאוחר וממילא הבית שלו קרוב לעבודה שלה וממילא יש לו מברשת שיניים ספייר, וממילא נצצו עיניהם באורות של שפע אז היא נשארה.

נשארה, שבע שנים נשארה. החליפה מברשות שיניים, החליפה מצעים, החליפה כוסות יין שנסדקו ומכונת כביסה אחת שהפסיקה לסחוט, ונעה, נעה בימים בשדה המואר של עיני הדבש שלו ובלילות, כשהפכו עיניו לחומות ופס זהוב עבר בתוכן – נמסה ושפתיה אמרו:

– כמה יפה הגן ששתלת וכמה יפה השביל, על כל דבר חשבת, על כל דבר.

ובוקר אחד, שלא כהרגלה, כשלא יכלה לסבול עוד את טעמו של קפה הבוקר, עשתה בדיקה.

לא היה ספק, ובערב כשחזר מותש מעוד יום של לימודים אמרה: 

– אני בהיריון.

היא לא תשכח לעולם את העיניים שלו שננעצו בשפתיה, כמו מנסות לשאוב ממנה את המילים שלא אמרה.

– נו, מה? אתה שמח?

ולאט לאט הרגישה איך הוא נשמט.

העיניים שלו שתמיד היו פקוחות עליה לרווחה הצטמצמו לכדי סדק צר, פניו פנו אל החצר מחפשות את השער אל השביל היפה שסלל לה.

– אני רוצה את התינוק.

השקט שלו חתך אותה מבפנים ורעם באוזניה עד שכמעט לא שמעה כשאמר לה שהוא, צריך לחשוב.

בדיוק שבועיים חלפו עד שהבחינה בכתם הדם הראשון שהריץ אותה למיון ומשם לפרוצדורה שקטה שהסירה ממנו את הצורך לחשוב והכתימה את לבה בגעגוע שנשאר שם לעד.

ובכל אותם הימים שחלפו, שבעה שבועות ליתר דיוק, התמקמה בעיקר בתוך הבכי. יללות אבל מלאו את הוורידים בירכיה, שקעו וריפדו את תחתית הבטן הרכה שלה.

וכשישבה מולו במטבח, זלג השקט ביניהם לתוך קערת הספגטי, הספיג את המפה, התפשט וחצה את קירות המטבח, נצמד אל השטיח שקיבלו מסבתה, עטף את מנורת השולחן שאורה כמו התעמעם לפתע, הותיר אותה בוהה.

בבקרים, כשקמה וגופה כואב, הרגישה בעיקר איך הרווח שבין גופה לשמלת הקיץ שלבשה מתמלא בדממה והשמלה שבכל ערב כיבסה, תלתה, כיבסה, תלתה ולבשה תוך שהיא מושלכת פנימה והחוצה, החוצה ופנימה, השמלה, מושלכת איתה מדממה לדממה.

יום אחד כששכבה מותשת על כסא הנצרים, שמעה אותו צוחק מבדיחה של חבר. בקול גדול צחק, והצחוק שלו פגש את הרחם שלה וקרע אותה מבפנים.

באותו הרגע הבינה שהיא לא נשארת שם.

בשנים שחלפו, שבע ליתר דיוק, הפך כיסא הנצרים למשענת מחוררת. כי כששבה מהמולת העולם השופע וצנחה לתוכו הרגישה בעיקר את החורים שהתרחבו עם משקל גופה שהתעגל, מסמנים לה אין גוף, יש גוף, אין גוף, יש

גּוּף צָמֵא לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁנִים פְּלוּס שֶׁבַע שָׁעוֹת עָבְרוּ מֵאָז חָצְתָה אֶת הַשָּׁעָה שֶׁבָּהּ הִגִּיעָה לַמַּסְקָנָה שֶׁהִיא צְמֵאָה לְאַהֲבָה.

שֶׁבַע שָׁעוֹת שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עַל כִּסֵּא הַנְּצָרִים שֶׁרָכְשָׁה בְּאוֹתָהּ שָׁנָה שֶׁל אַהֲבָה, מֻנַּחַת בְּרִפְיוֹן עַל מִשְׁעַנְתּוֹ הַמְּחֹרֶרֶת, גּוּפָהּ מְמַלֵּא אֶת כָּל הַחֹרִים שֶׁכִּסֵּא נְצָרִים יָכוֹל לְחוֹרֵר, וְהִיא מְגַלְגֶּלֶת. מְגַלְגֶּלֶת אֶת הַצָּמָא שֶׁלָּהּ לְאַהֲבָה עַל הַלָּשׁוֹן, מַעֲבִירָה לָשׁוֹן יְבֵשָׁה עַל שְׂפָתַיִם סְדוּקוֹת, בּוֹלַעַת אֶת מְעַט הָרֹק שֶׁמְּמַלֵּא אֶת פִּיהָ, תְּמוּנוֹת מִדְבָּר לִמְרַאֲשׁוֹתֶיהָ עוֹבְרוֹת כְּרוּחַ עַל גּוּפָה, חוֹל צָהֹב וְגַרְגִּירָיו, זְכוּכִית שֶׁל שֶׁפַע, נִכְנַס לְפִתְחֵי גּוּפָה, סָדִין מִדְבָּר כּוֹרֵךְ אוֹתָהּ אֵלָיו וְהִיא

מוּכָנָה לְאַהֲבָה.