יערה בן-דוד

       משהו

 המעַט שנוֹתר 

נִשְׂרָף בִּי

מְרַחְרַחַת

כַּלְבָּה חוֹצָה צְעָקָה

רוֹצָה לִהְיוֹת אֵשֶׁת לוֹט, לֹא מְלִיטָה פָּנִים

כִּי הַסְּדוֹם דַּוְקָא מִלְּפָנִים מְחַכֶּה בַּסִּבּוּב.

 

לְדַבֵּר בִּשְׂפַת אָדָם עַל אֵשׁ קְטַנָּה

מְנַחֶמֶת, לִפְנֵי בּוֹא הַצַּיָּדִים

וַאֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם,

עֲפִיפוֹנִים, יְקִיצַת מַרְאוֹת

יַלְדֵּי פְּלִיטִים, דָּם נָקִי.

 

הַכֹּל כָּלוּל בְּמַמְתָּק הַזְּמַן 

שֶׁל שַׂק נָקוּב 

בִּנְקִיקֵי נֶפֶשׁ 

בַּוַדָּאוּת שֶׁל הַסָּפֵק 

מִלַּת הַמַּפְתֵּחַ מָסָךְ יוֹרֵד. 

 

מָה מְעַט נוֹתָר מִדְּיוֹקַן אֵלִי 

שֶׁלֹא יִגָּמֵר לְעוֹלָם – 

מְעַט צֵידָה, רִיצַת חֲלוֹמוֹת יְחֵפָה 

עוֹלָל בָּגִיר מִשְׁתַּתֵּק 

עֶלְבּוֹנוֹ שֶׁל פַּרְפַּר

Scroll to Top