בּוֹאוֹ שֶׁל מְשִׁיחַ הַשֶּׁקֶר

 הָיָה זֶה יוֹם חֹל פָּשׁוּט, מְנֻוָּן,

יוֹם לְלֹא פֶּרַח אוֹ חֶסֶד לְמִשְׁעָן.

חֵלֶק מֵהַנְּדָרִים הוּפְרוּ בִּמְכֻוָּן

הַשְּׁאָר הִתְפּוֹגְגוּ אוֹ דָּהוּ בְּאָפֹר הַזְּמַן,

עוֹד יוֹם בּוֹ אֲנָשִׁים מוּבָלִים אֶל הַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה,

כְּפִי שֶׁהָיוּ מֵאָז וּמִתָּמִיד,

עֲדַיִן מְסֹרְבֵי חֲנִינָה.

מֵהַיָּמִים חַסְרֵי הַלֵּב

בָּהֶם הָאָדָם נַעֲנָה לְכָל סְאַת נֶחָמָה הַמֻּצַּעַת לוֹ.

אַחֲרוֹנַי הֶעָלִים כְּבָר נָשְׁרוּ מֵהָעֵצִים

הָעֵת נוֹחָה הָיְתָה לִמְשִׁיחִים חֲדָשִׁים.