לכאורה אין בשיר אף מילה על "מצבנו" ושאין זה שיר מחאה, אלא מתאר הליכה ממשית, הכרוכה בעייפות רבה, בשל דרך ארוכה, לקראת חשיכה גוברת. אולי מדובר בצעדה באזור שבו הייתה  שריפת קוצים או יער. אולם, עד מהרה מתעורר ספק כי רק בכך מדובר, כי "הכל בוער, גרגר גרגר", כל חלק וחלק, מה גם שבמהלך הדרך מתגלה מכשול חדש – הר חדש, שאין ממנו מנוס, "עליו נצטרך לטפס". קרי, מכשולים חדשים נערמים בדרך. 

השיר אינו מפרט מה הוא היעד, המטרה לא רק שאינה מושגת בשיר, היא גם אינה ברורה: האפר מסתיר את שדה הראייה בעת הטיפוס ומן הסתם מכביד על הנשימה. איננו למדים מה טיבו ומקורו של האפר – האם זהו אפר געשי, קרי שההר הוא הר געש, שמוטב היה לא לטפס עליו כלל, או שהאפר הוא תוצאה של הצתות מכוונות? ואם כן, לראשונה ניתן לקשור את המתואר בשיר למתרחש כאן ועכשיו אצלנו: אפשר שיש מי שמניחים לפני ההולכים מכשול מכוון, ואינם יודעים אם המצית הוא "לנו או לאויבינו": האם הצתות מתנחלים בגדמ"ע? ואולי זו אלה מי שמציתים-מסיתים לשנאת אחים? מתנכלים לדרך חיינו? מאיימים על הדמוקרטיה? 

טיפוס בהר בדרך ללא תכלית ויכולת השגת המטרה מעורר אסוציאציה של טיפוס סיזיפי, שלא נגמר ולא ייגמר. המסע נמשך כי נותר כוח התמדה  להמשיך, ומחוסר ברירה אחרת. 

משורות הסיום ברור שהדובר אינו תמים, הוא מכיר בכך שהוא ימשיך כל עוד "יש בנו חיים", וכל עוד יש בהולכים ובמטפסים אש (או להט) וסיכוי. אבל סיכוי למה? הרי האמונה, האש והסיכוי נובעים לדבריו אך ורק מהתנועה עצמה. אם כן, זו כבר לא המטרה, לא איזו תפיסת עולם, אידיאולוגיה או חזון, שדוחפים להמשיך. זו גם לא התקווה להגיע, אלא רק "מומנטום". זהו גם האופן בו נוהג לנוע "עדר ללא רועה".

 ולסיכום: לפנינו שיר על ייאוש.