אפשר לראות בשיר זה מעין המשך משלים לשירו של דידו ("מתוך ההריסות"), בו דנו כאן. ויש בו כדי להטעות  יותר: גופו המרכזי הוא פסטורלי, שליו. גם הוא מתאר שלב בנסיעה, רגע של מנוחה והמתנה, – ובשניהם ההתרחשות היא בעת התגברות חשיכה: רדת ערב, פנסים מאירים ואחר כך אפלת ים.

אך היעד שונה וקונקרטי יותר: קפריסין, יעדם של מטיילים, המחכים להגיע למקומות רחוקים, אף שמתברר כי היעד אינו רחוק כלל – קפריסין, כיעדם הראשוני של תיירים, לפני שירחיקו הלאה, "משם לעולם". ברם הדובר ואהבתו אינם נמצאים בשדה תעופה "נורמלי", הם  ממתינים מתחת לעץ, ליד המבצר הצלבני בעתלית, משם יצאו אחרוני הצלבנים לקפריסין, שלא על מנת לשוב, עם נפילתה הסופית של ממלכת ירושלים.

כך מתברר שלפנינו מעין שיר נבואי, המספר את סיפור הפליטים הממתינים מכאן לחילוצם בטיסה, ממסלול מאולתר ליד עתלית – בדומה לספינות שחילצו את הצלבנים מבסיסם האחרון. השיר מרמז אם כן על דימיון בין שתי ממלכות – הצלבנית והיהודית.

נרחיק עוד מהטקסט המפורש, ועל סמך המסתמן כיום נבחן את הנבואה: ישראל מתקרבת להפוך אף היא לממלכה, שבראשה יהיה "מלך" (שיש לו כבר שם אצל חלק מהציבור הימני), עת יתחוללו קץ הדמוקרטיה והשתלטות התיאוקרטיה המשיחית (וכך תקום "ממלכת יהודה"), שסופה לערער את יציבותה, עד לנפילה הבלתי נמנעת.

גם אם השיר מספר רק על יציאתם  – או שמא בריחתם – של האזרחים שלא הסכימו ולא הסכינו עם אופייה של ה"ממלכה", גם חסרונם עתיד להפיל את הממלכה היהודית, ואם כן, לא תהיה הזדמנות שלישית: היא לא תחזור לעולם.

ראוי להזכיר כי ההשוואה בין ישראל לממלכת ירושלים הצלבנית, קרי שסוף ישראל ליפול כמותה, אינה חדשה, דגלו בה ערבים ומוסלמים ועסקו בה גם ישראלים. ההשוואה נזנחה עם השנים, אך אפשר שכעת יש לה תימוכין חדשים: גם ממלכת הצלבנים שלטה על אוכלוסייה ערבית גדולה, והייתה מוקפת ברוב ערבי – מוסלמי, אף היא הייתה מיליטריסטית ונסמכה על יתרונה הצבאי (שהצטמצם והלך), והיא החזיקה מעמד כל עוד הייתה זהירה, כרתה בריתות עם מדינות ערביות שכנות, תוך נקיטה ב"הפרד ומשול", וכל עוד לא התגרתה בהן יתר על המידה. את קיצה קרבו גם פילוגיה לממלכות שונות ויריבות וצמצום הסיוע האירופי-נוצרי, בכוח אדם ובכסף.