את שירו של בעז מצאתי תלוי על חלון מסעדתו התל אביבית "חומוס המשורר", וידעתי מיד שאני חפץ בו לגיליון זה. שכן מבין סוגי שירי המחאה והביקורת, הטובים בעיני הם אלה שאינם קונקרטיים מידי, והמחאה בהם נרמזת, אינה בוטה ונושכת. כזהו השיר של בועז. יש שיאמרו כי כלל אינו שיר מחאה, לכאורה שיר פשוט, המביע אהבה ודאגה מהולה ברחמים של אם, ששפתה הלא "משכלת" מספרת גם עליה ("איפה תלך", "עורכי דינים"). ובקריאה ראשונה לא לגמרי ברור מדוע בתו מופיעה כך לפתע לקראת סיום השיר, ומה סיבת הכאב של אמו עליה. אך בחזרה לשורה הראשונה מתבהרת התמונה. וכי מה יש לו לדובר לחפש במשרדי ההוצאה לפועל – אלא אם הוא נקלע לקשיים כלכליים, ואף איבד את כל רכושו, "בסיוע" המערכת הממשלתית, בכלל זה בתי המשפט. ובייאושו – מאין יבוא עזרו? המדינה? הרי היא זו שפגעה בו. במה יתנחם, או על מי יוצא את כעסו? –והאופציות – האמנם אלה פתרונות ריאליים למצבו? "עורכי דינים" הוא ביטוי המרמז על חוסר אמון בהם. מילואים – היא אולי בריחה זמנית מהמצב. אך ייתכן שיימנע גפם מכך, בשל כעסו על "המערכת" שפגעה בו. ואילו "להכות בפלסטינים?" שאינו פתרון ואינו רלבנטי כלל למצבו, עד שנראה כי אמו מדברת בסארקזם. ומה באשר "להתפלל לאלוהים?" הספק ניכר בעצם השאלה, אחרת הדברים היו נאמרים ברצינות, כהצעה של ממש. ולכן נראה שהדובר אינו מוצא באלוהים את ישועתו. אך יש לשים לב שלא הדובר הוא ששואל את עצמו מה עליו לעשות. בחוכמתו הוא שם את ייאושו וכעסו בפי אמו, המדברת בשמו ואחר כך בשמה כשהיא מציעה נחמה באוכל, לו – ובעיקר לנכדתה. עליה, שלא חטאה ולא אשמה במצב, היא באמת דואגת. הוא כנראה יסתדר.