בעידן זה, המחאה ה"רשמית" ממעטת  להזכיר את הכיבוש ואת עוולות המתנחלים, ואת המעט היא עושה בזהירות כפולה ומכופלת, מחשש להרחיק חלק מהמוחים. גם מרבית מכרעת של השירים שקיבלנו עוסקים בענייני המחאה, בכלל, בזהירות מופלגת ובלשון עקיפה. על רקע זה בולטת ישירותו וחדותו של מתי שמואלוף. לא זו בלבד אלא הוא משמש אזהרה ומורה דרך, כיצד על כל מי שיש לו לב ומצפון לנהוג – ובפועל זה לא מתרחש. בשיר קיים יסוד אוניברסלי, שלא לומר אפוקליפטי, קרי, קיימת ציפייה שהסדר היקומי ישתנה, ואף יתערער: הטבע – אדם וחיה כאחד, יחרגו ממקומם ומתכונותיהם הנורמליות, ולכן "כל חיה בעולם צריכה להדרך"… "כל מילה חייבת להיות מדויקת". לא רק שהדיוק מקנה משמעות, כוחה והשפעתה של מילה כזו על "בלי הפה" (אף הוא מצב לא נורמלי) יהיה גדול מאוד, כמעט סוגסטיבי. אך כבר כעת אנו מתקרבים אל התהום האופוקליפטי, בשל "מערבולות מילים נקמניות" המשמיטות את האדמה מתחת לרגליים. זהו מצב של "מבוך", ללא דרך חזרה לעתיד, "חמשת החושים מתערפלים" – מסמלים אף הם התערערות המצב האנושי הטבעי. והייאוש בשיר קינה זה, מגיע לשיאו במילות הסיום, הוא נעשה טוטאלי.