– מאת אפי הלפרין –
כשהפליט יוּזֶף מָלְצֶ'בְסְקִי – שֵם מומצא – התקבל לעבודה כעוזרו של העגלון השתקן במחנה הפוֹרְשׁוּצקוֹמָנְדוֹ – משמר היערות הגרמני בבֶּלָארוּס הכבושה, הוא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. לפחות זמנית.
רק כשנה קודם לכן חצו חיילי האַיְינְזַצְגְרוּפֶּן- עוצבות המבצע האכזריות של שירותי הבטחון הגרמנים, את קו הגבול למדינות מזרח אירופה שהיו באותה עת תחת חסות רוסית. ומיד אחר כך הם החלו לטהר אותן מ'הגורמים הלא רצויים', תוך שימת דגש על היהודים, וניתצו לרסיסים גם את עולמו האישי של יוזף. שוב. הוא נאלץ לנטוש בבהילות את הכפר הקטן שבו עלה בידו למצוא עד אז עבודה ומחסה; נותר ללא מקום מגורים או מקור הכנסה ובלי אף ידיד שעליו היה באפשרותו לסמוך; נותק מבני משפחתו שחיו איפהשהו – ואולי בעצם כבר לא? – בגֵּנֵרָלגוּבֶרנֶמַן הפולני; ראה כיצד אלפי בני־אדם, חלקם מכרים שלו, מרוכזים בגטאות מגודרים וצפופים, סובלים מהתעללויות ומחרפת רעב או נרצחים בדם קר על ידי הנאצים ובעלי בריתם; ולראשונה בחיו איבד את האמונה באלוהי אבותיו.
אלא שיוזף בן העשרים סרב להרים ידיים, וכמו עוף החול האגדי הוא קם לתחיה מתוך האפר. מאז ומעולם לא היתה לו חזות יהודית אופינית, ועתה הוא גם החזיק בתעודת זהות בלארוסית עם שם של גוי וגם התלבש והתנהג בהתאם. משרתו החדשה, שכללה טיפול יום יומי בשתי בהמות המשא של היחידה הקטנה ובסוס הרכיבה הגזעי והמשובח של מפקדהּ- אוֹבֶּרְפוֹרְסְטְמַיסְטֶר הַאנְס קַנְצוֹב, סיפקה לו קורת גג קבועה, שלוש ארוחות ביום ואפילו משכורת צנועה. ובקיץ של 1942- כמעט שלוש שנים מפרוץ מלחמת העולם השניה, לא היו אלו דברים של מה בכך. והכי חשוב מבחינתו- נראָה שכמעט אף אחד בסביבתו לא שם את לבו אליו ולא התענין בו!
עוזר העגלון הנחבא אל הכלים עדיין לא הבין אז עד כמה אוהבות טִיכֶה ופוֹרְטוּנָה לתעתע בבני־התמותה, בפרט בעתות מלחמה. כך אירע, למשל, באמצע חודש דצמבר של אותה שנה כשהמתורגמנים הקבועים של היחידה נסעו לבלות את חג המולד בחיק משפחותיהם, ולעומד בראשה נודע, בדרך מקרה, שאותו יוזף מדבר לא רק את שפת המקום אלא גם פולנית, גרמנית ורוסית.
תמונת המפגש הרשמי הראשון בין השניים היתה מוזרה למדי: נער האורוות המיוזע והמלוכלך פוסע בחשש לתוך משרדו החמים והמרווח של הממונה הראשי עליו ולרגליו נעליים בלויות המדיפות צחנה חריפה של שתן וצואת סוסים; ואוֹבֶּרְפוֹרְסְטְמַיסְטֶר קַנְצוֹב- דוקטור לייעור המבוגר ממנו בשש עשרה שנים והלבוש מגפיים מצוחצחים ומדי לוּפְטְוָפֶה שחורים ועטור דרגות ועיטורים נוצצים, ניצב מעבר למכתבתו המהודרת ומקבל את פניו בנימוס מפתיע וחריג. מזמין אותו באדיבות לשבת על הכסא שמולו ופונה אליו בגוף שני רבים- 'זִי', כפי שהגרמנים מדברים עם אנשים מבוגרים או מכובדים, ולא בגוף שני יחיד- 'דוּ', כפי שהם נהגו לפנות לתושביהן "הנחותים" של הארצות הסלאביות שהיו אז בשליטתם.
במהלך החודשים שלאחר מכן גילה מפקד המחנה הקפדן כי המתורגמן החדש שלו הינו אינטליגנטי ודעתן,
– 2 –
והלה למד שאיש הצבא הקשוח הוא גם קשוב וסקרן, ואט אט התפתחה בינהם מערכת יחסים מיוחדת. במהלך נסיעות העבודה הארוכות ובזמנם הפנוי החלו השניים לנהל שיחות לא רק בעניני חולין כגון מצבם של יקיריהם שנשארו בגרמניה ובפולין – ובקשר לכך נאלץ יוזף להמציא, לשקר ולאלתר לא מעט, כמובן – אלא גם על נושאים שהיו מאד לא מקובלים, ואפילו קונטרוברסיאליים, באותן שנים קשות: על המלחמה המתמשכת ומוראותיה; על היחסים המורכבים בין כובש לנכבש בכלל, ועל התנהגותם הברוטאלית של רבים מבין חיילי הוֶרְמַאכְט כלפי האוכלוסיה הבלארוסית בפרט; וגם על הבעיות המוסריות הקשורות לשימוש בחפצים שונים, כגון מגבות ומצעים, שסופקו לצבא הפולש לאחר שהוחרמו מיהודים שגורשו מבתיהם ונשלחו אל מותם. "הרצחת וגם ירשת?" ציטט פעם הצעיר הנסער באזני מפקדו הנוצרי-פְּרוֹטֶסְטַנְטִי, והלה שתק במבוכה כמסכים עם הרלוונטיות של הפסוק הידוע מספר מלכים א' בברית הישנה.היה גם אירוע אחד דרמטי ממש. בדצמבר 43' עצרו אנשי הגֶסְטָאפּוֹ- המשטרה החשאית הגרמנית, את יוזף בחשד שהוא סייע לַמחתרת הבלארוסית, לקחו אותו עמם למתקן החקירות הידוע לשימצה שלהם בעיר בָּרָנוֹביץ' וכלאו אותו במרתף טחוב במשךהלילה. המתורגמן הצעיר, שאכן ניצֵל את תפקידו כדי להעביר מידע חסוי לפרטיזנים המקומיים, היה משוכנע שמזלו הטוב אזל ושסופו קרב, אך להפתעתו הרבה מצא את עצמו משוחרר כבר למחרת היום לאחר תשאול קצר ושטחי בלבד. האם פעל הקצין הגרמני הבכיר כדי להציל את חייו? אם כן, האם הוא עשה זאת מתוך תחושת חובה צבאית או בגלל הָרֵעוּת שהתפתחה בינהם? ואם לא, כיצד לעזאזל זה קרה?
המתחזה ליוזף מָלְצֶ'בְסְקִי שימש כיד ימינו וכאיש אמונו של אוֹבֶּרְפוֹרְסְטְמַיסְטֶר קַנְצוֹב במשך כשנה וחצי, ואז נפרדו דרכיהם. אבל אֵלות הגורל והמזל המשיכו להשתעשע בהם. כהרגלן. האחד נאלץ לנטוש בבהילות את מחנהו הנוח ולסגת עם פקודיו מערבה, ולבסוף נהרג בהפצצה של הצבא הרוסי שהתקדם בעקשנות ובהתמדה לעבר ברלין; בעוד שדווקא האחר נותר, כנגד כל הסיכויים, בחיים. הוא חזר למולדתו, הצטרף לאַרְמִיָה קְרָיוֹבָה- המחתרת הלאומית, ולחם בשורותיה כנגד הגרמנים ביערות העבותים של דרום-מזרח פולין; גילה שהוריו ואחיו הצעיר, כמו גם רוב קרוביו האחרים, נרצחו ונשרפו במחנות ההשמדה; עלה לפלשתינה בדרך לא דרך ונאבק למען הקמתה של ישראל העצמאית והריבונית; שב להשתמש בשמותיו המקוריים; הקים משפחה; הפך להיות מומחה בּאֶנְטוֹמוֹלוֹגְיָה של מזיקי יער; חקר, פרסם ופעל במשך עשרות שנים כדי לשמר את עצי האורן שנשתלו בצפיפות על גבעות הטרשים החשופות של מדינתו הצעירה; וכתב ספר גם אודות קורותיו בתקופת המלחמה ההיא כדי שהאירועים הללו לא יִשָּׁכְחוּ.
רק כחמישים שנה לאחר סיומה הצליח אבי- ד"ר יוסף הלפרין, לאתר בגרמניה את בנו ובתו היתומים של ד"ר קַנְצוֹב, ומאוחר יותר אף אירח בביתו את אחת מנכדותיו שהגיעה ארצה כדי להשלים את עבודת הדוקטוראט שלה בנושא גורל שארית הפליטה.
עד יום מותו, בגיל שמונים ושבע, הוא המשיך לשאול את עצמו האם ידע מפקדה של יחידת משמר היערות בבלארוס, זה שהאמין כמותו באחווה בין בני־האדם באשר הם בלי קשר ללאומיותם גזעם או דתם, על היותו יהודי?