הבריתה של יובל

                – מאת מירי ליטווק – 

                                            

אמרתי לרבקה שאני חייבת ללכת ללוויה, היה קשה להוציא את המילה הזאת מהפה. "אני כנראה אאחר", אמרתי לה.

"כמה זמן?", היא שאלה.

כמה זמן לוקחת לוויה, חשבתי. "אני לא יודעת", מלמלתי בהתנצלות, "אין לי כל כך ניסיון בזה".

זאת הייתה הפעם הראשונה שמת לי מישהו קרוב, שאהבתי. הדסה לא הייתה קרובת משפחה ולא הכרתי אותה מילדות. אבל הייתה בינינו אהבה. היא הייתה הראשונה שגילתה לי שאני נוטה להתחבר עם אנשים מבוגרים יותר מאשר עם בני גילי. לא יודעת למה, דווקא היו לי סבתות נורמליות, לא כמו במשפחות של ניצולי שואה שאין סבתא ורק חולמים עליה. אבל אני אהבתי את הדסה ונדמה לי שגם היא אהבה אותי, ועכשיו היא מתה.

היא הייתה זקנה וחולה. בשנים האחרונות נכנסה ויצאה מביתי חולים. הלכנו לבקר אותה, אבא ואני. והלכתי גם לבד. פתאום באמצע הכל הייתי עולה על אוטובוס ונוסעת לבית החולים אסותא ברחוב אמסטרדם. לפעמים הבאתי לה שוקולד, היא אהבה ממתקים.

רבקה צחקה לי: "אין לך ניסיון, מה?", היא אמרה. "מיד כשזה יגמר, תבואי", הוסיפה. אבל אפשר היה לראות שגם אם לא אבוא בכלל, היא תקבל את זה. הנימה שלה הרגיעה אותי. או אולי המבט.

הביקורים אצל הדסה הוציאו אותי מההתרוצצות והטרדות של יומיום. לא הייתה להם מטרה, אינטרס. פשוט רציתי לראות אותה. הדסה שאלה אותי שאלות לא חשובות ולא דחפה אותי לכלום. אם היו לה ציפיות ממני היא לא הפגינה אותן לפניי, לא הישגים ולא חתונה. פתאום הייתי באה, יושבת אתה קצת. היא חייכה אלי וצחקנו. אבל כשהודיעו על מותה מיד הרגשתי שבאתי אליה מזמן מידי, שלא באתי מספיק, שהתרשלתי: הייתי שקועה מדי בלימודים, בחיפושי עבודה, בעידו. ועם עידו זה לא הלך כל כך טוב, אבל חשבתי שככה זה, שאין מושלם. חשבתי שאסור לי להגיד לזה לא, שאם נפרד, זה יהיה כישלון, ואני, לא רציתי עוד כישלונות. רציתי להצליח לפחות במשהו.

בעבודה לא הלך לי כל כך. כנראה הייתי מעוניינת רק בהרפתקאות, רק לא הבנתי את זה. עשיתי רק פרויקטים קצרים. תרגמתי למשלחות מחוץ לארץ, טסתי איתן במטוסים פרטיים, בהליקופטרים צבאיים, התארחתי במלון הייט בירושלים. זה היה מלהיב, חדש ובכל פעם משהו אחר, אבל לא כל הזמן היו עבודות כאלה, ותקופות ארוכות ישבתי בבית ולא הרווחתי כסף. סירבתי להשלים עם כך שעבודה מסודרת זה כורח ולא הסכמתי לכבול את עצמי לשגרה משעממת. חלמתי על משהו מעניין, מיוחד. אבל עבודה זה לא טיול בחוץ לארץ ולא ביקור בלונה פרק.

גם עידו התפרנס בדוחק. הוא עבד בתור אסיסטנט לצלם של מגזין אופנה. הם צילמו פרסומות וצילומי דוגמניות. עידו חשב שזאת זכות גדולה לעבוד עם הצלם הזה, אבל כסף הוא לא ראה מזה. כשאמרתי לו משהו הוא כעס. הוא לא היה מסוגל לבוא בדרישות לצלם שלו וכל הזמן הרגיש מתלמד.

עכשיו זאת הייתה הפעם הראשונה שקיבלתי לתרגם מחזה שלם, אמיתי, לתיאטרון גדול, עבודה גדולה בהרבה כסף. היינו שלושה בתא המתרגמים וכולנו קראנו את התרגום שאני עשיתי, סימולטנית עם השחקנים על הבמה. הקול שלי ישמע באוזניות של כל אלף וחמש מאות הצופים באולם, אמרתי לעצמי. חששתי קצת משני המתרגמים האחרים. אחד היה שמנמן וחביב, הוא היה יותר מנוסה, אבל השני, בחור צעיר וגבוה, היה שאפתן חולני, ראו את זה מן הרגע הראשון. החזרות היו מעטות אבל היה צריך שהטקסט ישמע כמו אצל שחקן אמיתי, לקרוא אותו בלי לטעות, בלי למעוד, להיכנס בזמן, להשתלב עם שני המתרגמים האחרים וגם להשגיח שהטקסט שלי יאמר כהלכה. הייתי כל הזמן בהיכון. ורבקה דווקא עזרה. היא העירה בשלווה, בלי התלהמות ובלי היסטריה. זה היה טוב. 

מה שלא לקחתי בחשבון זה הבריתה של יובל. אבא של עידו היה מאוד לא מרוצה שאני לא באה. לא עלה בדעתי שעלי להפסיד חזרה כדי ללכת לבריתה הזאת שנקבעה לאחר הצהריים של אותו יום. בכלל לא זכרתי את הבריתה הזאת. זה נראה לי כל כך לא שייך. אולי אם אחרי הלוויה הייתי רצה כמו משוגעת הייתי מספיקה. אבל להפסיד חזרה בגלל בריתה?

                                                      – 2 –

 

עוד לא היינו נשואים, עידו ואני, רק בדרך, ופתאום ירד לי האסימון מה זה אומר "התחייבות משפחתית". מעתה לאבא של עידו תהיה זכות לנסות לקבוע לי לאן אני הולכת, לבריתה או לחזרה, או ללוויה של הדסה. פתאום הבנתי למה אני נכנסת.

הכעס של אבא שלו תפס אותי בהפתעה. שתקתי. לא הצטדקתי. לא אמרתי לו שאני הולכת ללוויה של הדסה. תיאטרון זה ככה, רציתי להגיד לו. אין שעות, זאת לא הנהלת חשבונות ואני לא פקידה במס הכנסה. אבל עבור אבא של עידו העבודה של האישה היא לא יותר מתוספת צנועה לפרנסת המשפחה. מן הגבר צפוי שיפרנס והאישה עובדת כדי קצת לצאת מהבית.

עידו שתק. הוא ידע כמה חשובות לי החזרות בתיאטרון. היו לי תקוות, יותר נכון חלומות. ואולי לא היה כל כך חשוב לעידו שאבא שלו יהיה מרוצה. אף שגם עידו לא העדיף ללכת לבד לבריתה של יובל. יש לו בת זוג והוא עומד להתחתן. אבל הוא הכיר אותי וידע שהוא לא יכול להכתיב לי. אולי עידו אמר משהו לאבא שלו, אני לא יודעת, ואולי גם הוא חשב כמוני שהבריתה של יובל זה לא כל כך חשוב.

בסופו של דבר בדרך לבית הקברות הסתבכתי קצת וכשהגעתי התהלוכה כבר יצאה בדרכה לקבר. התרוצצתי בכל מדבר הקברים הזה כדי למצוא אותה. בסוף הגעתי מתנשפת ואכולת אשמה. אבא שלי לא אמר לי כלום שאיחרתי, כנראה זה לא היה הרבה, והוא היה שקוע ברגשות שלו. לא יודעת אם מפני שאהב את הדסה או מסיבה אחרת. הרי במוות של מישהו הכל מתנקז: המוות עצמו של מי שמת ואהבת, המוות שלך שהולך ומתקרב, המוות של אלה שמתו קודם שכבר אינם. אבל אני לא חשבתי על כל זה. ראיתי רק את הצהוב של בית הקברות, למרחקים, שטח ענק ועירום, בלי עצים, שבילים בלי אף אחד, רק מדי פעם קומץ אנשים שהתאספו ליד קבר זה או אחר, או אישה אחת יושבת על הארץ ולא זזה.

המשפחה של הדסה ערכה טקס קצר. שמעתי את הקדיש. זה נשמע לי כל כך מוזר, כאילו לא שייך להדסה, וכל הזמן ראיתי את דמותה, חיוורת, עם הפודרה קצת ורודה מדי וזרועות לבנות מכחילות של זִקנה. אחרי הלוויה הלכנו לבית שלה עם כולם. ישבנו קצת. לא יכולתי ללכת לחזרה. משהו אחר השתלט עלי ולא חשבתי עוד על התיאטרון. הוא היה אי שם רחוק.

כשחזרתי הביתה לא שאלתי את עידו על הבריתה, ועידו לא אמר לי כלום. פתאום הבנתי שלא אכפת לי מה הוא חושב בקשר לזה. זה הפתיע אותי והרגשתי מן ניצחון קטן, שעשיתי את מה שהייתי צריכה.

Scroll to Top