רעך
מאת עמרי אברך
השמש חיממה את הגג של הג'יפ ומתכת שהעבירה לילה קריר מתחת לסככה הפיקה צלילי מכות קצרות, כמו אדם שפוקק אצבעות.
"תסלח לי שאני אומר, הסמ"פ", שאל דוד בזמן שהש"ג פתח לנו את שער המוצב, "אבל אני לא מבין למה אנחנו מבזבזים זמן כדי לחפש חמש עשרה כבשים". דוד היה הנהג שלי בחודשיים האחרונים. הוא נכנס לנעלי הנהג הקודם, שהועבר למפקדה בעקבות ליקוקים בלתי נפסקים למג"ד.
הסברתי לדוד, שהסיבה לחיפוש אחר הכבשים האבודות היא לא ענייננו ופתחתי במונולוג על חשיבותן של פקודות, כמה קשה עד
בלתי אפשרי לראות את התמונה הגדולה, והדגשתי את האמת הפשוטה, שאם היינו חושבים לפני כל דבר שאומרים לנו, כל הצבא לא היה מתפקד.
דוד הנהן, אך נראה לא מסופק מההסבר.
אחרי כמה דקות לא עמדתי בפיתוי, "הוא נשוי לבת של המח"ט". אמרתי בחיוך, ידעתי שהוא יתעצבן.
"מי?"
"ההוא מהגבעה, זה שגנבו לו את הכבשים".
"מתנחלים מזדיינים…"., הוא מלמל לעצמו. הזהרתי אותו שישמור על הפה והצבעתי על הכיפה שלי.
"חשבתי שאתה ממגדל העמק הסמ"פ".
"בקעת הירדן".
נסענו צפונה בין הגבעות היבשות והערוצים העמוקים של חטמ"ר בנימין, ארץ בה מדרונות מכוסים עשב צהוב וסלעים אפורים, שהופרעו פה ושם בגושי כפרים פלסטינים והתנחלויות. בפיתול של כביש 60, בין מוח'מאס לבורקה, אמרתי לדוד לעצור, יצאתי להשתין ולהתרשם מהנוף. הבטתי לכיוון דרום מזרח, אל הרי מואב ופתחתי את רוכסן המכנס. האדמה היבשה בלעה את הנוזלים שלי בתאווה חסרת בושה. צעקתי לדוד שאם הוא צריך להתפנות שיעשה את זה עכשיו. הוא ענה שאין לו ונשאר לשבת ברכב. כשחזרתי פנימה אמרתי שגם אם אין לו פיפי שיצא לעשות, כי אחר כך לא תהיה אפשרות. הוא ענה שהכול בסדר ובמקרה הכי גרוע יש לו בקבוק "נסתי" ריק.
המשכנו לנסוע, דוד שאל כבדרך אגב אם המיגון בג'יפ יכול לעצור כדור צלף.
עניתי שזה תלוי במרחק ובקליבר. דוד לא סתם פחד לצאת, היה צלף חדש בגזרה. הוא הופיע בסוף האביב עם רובה דרגונוב, בלי שיהיה מידע מודיעיני או אזהרות שב"כ. תוך חודשיים הוא ירה שלוש פעמים. בפעם הראשונה על ג'יפ סופה ליד כוכב יעקב, שם הקסדה של חייל הסיטה את הקליעה. שבועיים אחר כך הטחול של קפטן שדי התפוצץ במחסום ליצ'י כשכדור נכנס לו בין הלוחות של האפוד הקרמי. חודש אחרי זה במעבר ביטוניה, שם למטרה היה פחות מזל.
"הוא קלע ישר לחלון של הפילבוקס" דוד הכריז בגאווה, כאילו הוא עצמו ירה, "אתה יודע מה זה, זה חריץ ברוחב של המרחק מהאגודל לאצבע שלך, יריה אחת! מהבניין המחורר! איזה 600 מטר, פוצץ לברדוגו את המוח".
"תירגע דוד". הגבתי תוך כדי פיהוק, "לפי הדפוס הבחור יורה פעם אחת ומתקפל. כל עוד אתה איתי לא יקרה לך כלום".
"מה? למה? בגלל הכיפה שלך? זה חמישים אחוז בשבילי, חמישים בשבילך, אני אולי שלוש יחידות, אבל את זה אני יודע".
טפחתי עם שתי אצבעות על הדרגות שלי. שלוש יחידות, אבל הוא הבין.
– 2 –