– 5 –
"קדימה דוד אלו כולה כבשים, הן לא מבינות שצריך לשנוא אותנו. זה ממש פה, אם המג"ד ידע שעזרת זה 'רגילה' בדוק", שיקרתי בלי להניד עפעף.
השמש צרבה מלמעלה ושנינו הזענו מתחת למדים. ככל שהתקרבנו אל הנקודה, קרוב לבריכה שאגרה את מי המעיין, סגרו קירות הסלע מעלינו וסיפקו לנו צל מבורך.
עמדנו על סף המים, מסביב האדמה כוסתה גללי עזים, בין קירות הוואדי הדהדה צרחת בז, הבטתי למעלה, הדורס דאה מעלינו עם נחש קטן במקורו והמשיך אל המצוק שתחם את הנחל מדרום. דוד ציין שהשייח' בטח צדק, כי יש פה "מלא חרא של כבשים" ושאל אם אני רואה את המערה. עניתי לו שהגללים הם של עזים ואין פה סימנים לכבשים, היינו צריכים לראות שאריות צמר על הקוצים. "אבל מערה דווקא יש", הכרזתי בהתלהבות.
"איפה?", תהה דוד.
"שם למעלה, קצת קשה לראות אבל היא שם".
דוד עלה איתי במדרון התלול בלי לשאול שאלות. כשעמדנו בפתח המערה היה ברור לי שלא הכניסו לתוכה אף כבשה בתקופה האחרונה, נכנסנו פנימה. היו סימנים לפעילות, כמה קופסאות טונה טריות על ערמת זבל בפינה, שאריות מדורה. בחלק הפנימי, על הקרקע במרכז החלל, זהרה נקודת אור עגולה. קרני שמש חדרו מבעד לפיר טבעי בתקרת המערה. התקרבתי, הסתכלתי לכיוון האור וקול פיצוץ הרעיד את החלל. נהדפתי לאחור, נחבטתי באדמה והעליתי סביב ענן אבק. הרגשתי שריפה עמוקה בכתף שמאל, כאילו הצמידו ברזל מלובן לבשר ולחצו פנימה. דוד רץ לכיווני עם הנשק צמוד לכתף, הבנתי מה הוא מתכוון לעשות וצעקתי "עצור!!". הוא ציית וקפא במקום, זחלתי אליו וקמתי על הרגלים, "אל תחשוב על זה אפילו, הוא למעלה ויש לו בדיוק נקודה אחת לכוון עליה". התנשפתי.
"הוא פגע בך הסמ"פ?, אתה בסדר?", דוד גמגם.
הסתכלתי על הכתף שלי ונגעתי עם אצבעות רועדות בבשר החרוך, "שפשף" אמרתי וחייכתי בלחץ "רק שפשף."..
"זה הוא שאול! זאת מלכודת, השייח' דפק אותך! שימותו כולם, אני יוצא מפה… מצידי שיחסל את כל הגדוד, על הזין שלי חתירה למגע", דוד צווח ונסוג בזהירות לכיוון הפתח.
"אל תהיה מטומטם דוד, היה אור שם למעלה, יש לו פתח, חור בסלע, אתה יוצא הוא מוריד אותך. 800 מטר מהבניין המחורר אמרת, לא? מפה יהיה לו עשר, עשרים, הוא גומר אותך בלי לכוון". דוד נעצר לפני הפתח וחזר אלי.
"אז מה עושים?" שאל.
"אני לא יודע".
"אולי נירה החוצה, החברה במחסום ישמעו ויבאו".
"ואז מה? הוא יוריד אותם, לפחות אחד עד שהם יבינו מה קורה. לא סתם הוא יושב פה, יש לו קו נקי עד הכביש, יכול לראות מי בא. הוא התכוון לתת צליפה במחסום לפני שהוא עוזב, מוכן לחתום על זה".
"אז נחכה?"
"לא. יהיה בדיוק אותו דבר, במחסום יודעים לאן הלכנו. ישלחו מישהו לבדוק".
"אין קליטה בקשר הסמ"פ, נכון?"
"לא מאז שנכנסנו לצל"
דוד קילל.
לא היו לי, לא רעיונות טובים ולא הרבה זמן, החלטתי לנסות לדבר עם האיש למעלה. שאלתי אותו בערבית לשמו, לקח כמה שניות אבל בסוף הוא קילל אותי חזרה. לפי הקול יכולתי לזהות שהסיגריות עוד לא שחקו לו את מיתרי הקול, הוא היה צעיר, לא יותר מעשרים. התחלתי לתאר את המצב בלי לחסוך פרטים, להבהיר לו ששנינו יודעים את אותם הדברים. הוא יצליח להרוג עוד חייל או שניים אבל זה הסוף שלו, אני אדאג שמהמערה הזאת הוא לא יצא בחיים, עדיף לו להיכנע עכשיו בתנאים משופרים.
"יעשו ממך גיבור", אמרתי "גם ירית בחיילים, לא ב…"
– 6 –
"אני יורה רק בחיילים!", הוא הכריז בקול מלא חשיבות עצמית.
עניתי שאני יודע והבהרתי שזה אומר לי הרבה עליו ועל הנשמה שלו. ניסיתי לשווק את הכלא הציוני כמו תוכנית מצטיינים של MIT. לימודים, תואר ראשון ושני באוניברסיטה, פותח יותר אפשריות בחיים משמישהו מהמעמד החברתי שהוא מגיע ממנו בכלל יכול לחלום עליו. הזכרתי כמה שמות של מחבלים שהוא כנראה העריץ וקיבלו מאיתנו השכלה על תיכונית על חשבון המדינה.
"המשפחה שלך תקבל כסף מהרשות ואותך, לצערי, ישחררו באיזה עסקה עוד כמה שנים, גם אם זה יקח עשור, זה יקרה בסוף, לא רצחת ילדים וזאת הדינמיקה מהסכסוך שלנו. אתה צעיר, כול החיים לפנייך. הכעס מניע אותך עכשיו, יש על מה לכעוס, אני האחרון שיגיד שלא. אבל אתה לא מבין מה אתה מפסיד, אתה זורק את החיים, הדבר בכי חשוב שאלוהים יכול לתת. איש לא יודע מה מחכה לנו בשמיים". הוספתי בסוף.
לקח כמה שניות עד שצעק: "אותו דבר יהיה לי גם אם אני הורג עוד שלוש ויוצא עם ידיים למעלה".
"לא אם זה תלוי בי". צעקתי חזרה.
הייתה שתיקה, אחריה הקול שלו נשמע, חלש יותר הפעם, "אני מפחד, אני צעיר, לא… לא גדול. אני יודע מה עושים לכמוני בכלא של העצירים, שמעתי סיפורים". הוא השתתק, אחרי זה שמעתי קול חלש מלמעלה, "עדיף כבר למות".
הייתי צריך לקבל החלטה, לא היה הרבה זמן, החבר'ה במחסום לא יחכו לנו לנצח. ברגע שמישהו ירד בדרך למעיין הבחור יירה ויפגע, כנראה יותר מפעם אחת, ואני ודוד ממילא לא נוכל לצאת החוצה כי הוא עדיין יהיה למעלה. לסיטואציה היו כל הנתונים כדי להפוך לאירוע רב נפגעים.
"אני אתן לך ללכת," צעקתי, "תשאיר את הרובה למעלה ואני נותן לך ללכת. חיים תמורת חיים, דם תמורת דם, זה יהיה חיים של חיילים שלי בשביל החיים שלך..".
“אתה משקר!". התשובה נזרקה לאוויר לפני שסיימתי לדבר.
"שמור על הפה שלך ילד". עניתי והקול שלי הדהד בחלל החשוך, "לי יש מילה של גבר, תשאל את כל השייח'ים; זכרייה, אליאס, צמואיל. אם אני אומר משהו, זה מה שיהיה".
השתררה דממה במערה, התאפקתי לא לדבר. בסוף הקול מלמעלה ביקש: "תשבע".
"אני נשבע לך בשם של אלוהים ובשם של ההורים שלי. אני אדם דתי". עניתי.
פניתי לדוד בעברית, "אם הבחור יורד עם רובה, תירה. אם אין לו כלום בידיים רק תכוון".
דוד לא הבין מילה מהשיחה והיה מופתע מהאפשרות שהבחור ירד אלינו.
"מה? למה שהוא יירד הסמ"פ?" שאל כלא מאמין.
"נתתי לו את המילה שלי". אמרתי בפנים חתומות והסתכלתי על מעגל האור ברצפת המערה.
"מה איתך הסמ"פ?". הוא ראה שאני מחזיק את הנשק ביד ימין צמוד למותן.
"אני לא מצליח להזיז את יד שמאל," עניתי בלי להסתכל עליו."אתה רוצה שאני אדרוך לך את הנשק?"
"אין זמן, הוא עוד רגע פה. אני סומך עליך דוד".
זרם עפר דק טפטף מראש הפיר, אחריו הופיעו רגליים בנעלי ספורט מרופטות, מכנסיים צבאיים מלוכלכים, חולצה מלוכלכת וראש עטור שיער אדמדם. יכולתי להבין למה הבחור פחד להיכנס מאחורי סורגים, הוא היה קטן, צר כתפיים ובהיר עיניים, עם חתימה של שפם נעורים מעל השפה העליונה. הוא נראה לי מוכר, לא הייתי בטוח מאיפה, אבל ידעתי שאת העיניים האלו כבר ראיתי בעבר. דוד המשיך לכוון את הנשק ונראה המום מהצורה הלא סבירה של האויב הנורא. שאלתי את הנער לשמו, הוא ענה שקוראים לו דאוד, הסברתי לו שהבחור שעומד לידי ומכוון עליו גם כן נקרא דאוד.