– 7 –
"אתה יודע מי אני?" שאלתי.
"אתה קפטן שאול, שיח' צמואיל אומר…"
"אני יודע מה שיח' צמואיל אומר", קטעתי אותו ושאלתי מאיפה השיג את הנשק.
"היה של אח שלי," ענה בהיסוס.
"עצרנו אותו שנה שעברה, בקלנדיה. לא? עבר מהכפר שלכם לעיר הגדולה. אותן עיניים יש לכם".
"כן". הנער ענה.
"למה לא ירית כשראית אותנו מתקרבים?"
"לא יודע… לא חשבתי שאתם מגיעים בשבילי, אחרי זה פחדתי שאני לא אספיק לברוח".
הוא נשאר לעמוד במקום, עיניו מגניבות מבטים לפני.
"אני יודע מי אתה ואני לא שוכח, אם אני רואה אותך שוב או שומע משהו, אפילו הפגנות או אבנים. אני נשבע לך באותם הדברים שנשבעתי לך קודם, שאני אדאג שיהרגו אותך ויהרסו את הבית של ההורים שלך, אם לא אנחנו, אז המח'אבראת. כל הכפר יסבול, לא תהיה עבודה והם ידעו בדיוק איזו משפחה אשמה. אם לא תמות ויכניסו אותך לכלא, אני אוודא שאתה תשב עם אנשים שלבן אדם עדיף לתלות את עצמו בשירותים, מאשר לישון לילה לידם. מבין?" הנער הנהן, "לך," אמרתי בכעס והנדתי את הראש לכיוון פתח המערה.
הנער התחיל ללכת לכיוון האור אבל דוד שהמשיך לכוון צעק אליו "עצור!", אחת המילים היחידות שהוא ידע בערבית.
"תוריד את הנשק דוד" פקדתי בלי להתרגש ולנער אמרתי בערבית "תמשיך ללכת, הוא לא יעשה כלום". הצעיר התקדם בחשש, דוד לא הוריד את הנשק ומלמל המום: "אתה הולך לתת לו ללכת, אתה באמת הולך לתת לו ללכת".
"זה היה ההסכם שלי אתו, חיים תמורת חיים. אני אסביר לך אחר כך". עניתי.
הנער נתן לנו מבט אחרון מפתח המערה ודמותו נעלמה באור השמש בחוץ.
"אתה השתגעת לגמרי שאול?! הוא רוצח, רק אנחנו פה. מה זה משנה מה סגרת אתו?"
"הסמ"פ בשבילך דוד. מה אתה הולך לעשות בעניין, אה? צא החוצה ותהרוג אותו, אבל תסתכל לו בפנים אחרי שתפגע, לך עד
– 8 –
אליו ותוודא הריגה. תהרוג כמו גבר, דוד, כמו גיבור, אל תסתתר מאחורי הרובה כמו איזה נקבה". דוד הסתכל עלי במבט לחוץ, הסס רגע, התקדם לאט לפתח המערה, יצא החוצה וחזר אחרי כמה שניות.
"נו, הרגת אותו?". שאלתי בלעג.
"אתה לא נורמאלי, שאול. אתה נתת לו ללכת". הוא הביט בי בעיניים פעורות.
"הסמ"פ בשבילך!" צעקתי בגבות מכווצות, "מה זאת אומרת נתתי לו ללכת? למה לא הרגת אותו? הוא יצא שניה לפניך. רצית שאני אעשה את זה? אני עם יד אחת, לא מסוגל אפילו לדרוך נשק".
"אתה לא נורמאלי הסמ"פ". הוא מלמל כלא מאמין.
"למה לא הרגת אותו, דוד? אני נתתי לך פקודה!", צעקתי. צעדתי לכיוונו, סטרתי לו עם היד הטובה והתקדמתי לפתח המערה. האור סנוור אותי, אבל רחוק מהמחסום יכולתי לזהות מה שנראה כמו קבוצת חיילים שיוצאת לכיווננו.
"תעלה להוריד את הדרגונוב שלו" פקדתי. דוד פשוט הסתכל עלי, חזרתי על הפקודה. הוא עלה בפיר וחזר עם רובה הצלפים. הדרגונוב הוא רובה ענק, מטר שלושים מקצה לקצה, ארבעה קילו בלי הכדורים, רק לדמיין את הנער סוחב אותו היה לא טבעי.
"הם בדרך. אנחנו נגיד שהבחור הסתתר שם בפינה, ירה, פגע בי, נפלתי, אתה ירית חזרה, פגעת בו והוא ברח החוצה. התקרבת לבדוק אם אני חי ועד שיצאת החוצה לרדוף הוא כבר לא היה בסביבה".
דוד מחה על המציאות האלטרנטיבית שתיארתי והכריז שהוא הולך להגיד לכל מי שיבוא "בדיוק מה קרה". הסברתי שאם הוא ינסה לחשוב מחוץ לקופסה, הוא יבין שעשינו את המעשה הנכון ושאם הוא עדיין לא מבין. אז זאת מילה שלי, קצין מוערך, נגד מילה שלו, ערס בלי בגרות, כך שעדיף לו לחשוב טוב טוב על מה שהוא מוציא מהפה. מתוך ההלם בפניו עלה עכשיו עצב, המילים שלי פגעו בו, אני ידעתי שהוא מעריך אותי, אולי אפילו מעריץ, משהו בתוכו נשבר.
כשהצנחנים הגיעו, אני דיברתי. דוד הסתכל עלי במבט שיפוטי, אבל אישר את הדברים וגם בחקירה דבק בגרסה. בסוף החקירות הוא קיבל צל"ש מפקד חטיבה ו'רגילה', על הפגנת תושייה, עאלק, בעוד אני נשארתי לחרוק שיניים, עם צלקת בכתף השמאלית ונזיפה חמורה בתיק האישי.
אבא שלי תמיד אמר שהאמת היא כמו כל דבר שנושם אוויר, בסוף היא צפה ועולה אל פני המים. ואכן כעבור כמה ימים כולם ידעו מה באמת קרה, תושבי ביתין שמעו מהנער את האמת ומהם נפוצה השמועה בכל החטמ"ר. תוך שבועיים ישבתי שוב בחקירות, לא הייתה לי סיבה להסתיר כלום. הסברתי מה היו השיקולים שלי לפעול כמו שפעלתי, קבלתי עוד נזיפה, חמורה מהקודמת, אבל גם אישור שבשתיקה. את דוד העבירו לבה"ד ועזבו במנוחה, הוא היה צריך להישאר