החלטה וחרטה

                                                                  *

בהודעה התועה ההיא, לא ידעה מה לומר – אוליהיה בזה משהו, אבל הוא היה דוקרני ושורט בתוכה. ככה או ככה, בתום הסמסטר, בתקופת הבחינות, היא לא מצליחה להקים את עצמה וללכת לספרייה ואפילו לא לחדר-העבודה וללמוד. לא מצליחה להקים את עצמה לעשות שום דבר.

הימים נעשו קשים והלילות ארוכים עד אינסוף. ספק גדול אם תצלח את תקופת הבחינות, או בשמה המטעה 'חופשת הסמסטר'. האם אי פעם תגיע אל הסמסטר הבא? אפילו את אביגיל היא לא מצליחה לשאול: איך עוזרים למישהי שמתעקשת שלא לקרוא לעזרה? איך עוזרים למי שפוגעת בסביבתה, אבל בטוחה במאת האחוזים שהצדק איתה? איך מצמצמים את החלל הזה שנפער בלבה מאז שאחותה הכריזה שהיא צריכה הפסקה ממנה?

היא ידעה שהפעם היא צריכה להילחם בנטייה שלה לשכוח. הפעם היא תכתוב לעצמה את הטענות, או עלבונות, יותר נכון, שענבל הטיחה בה במהלך השיחה. אולם בפועל היא דוחה את המשימה הזו כל אימת שעולה בה הכעס, מפחדת שזה רק ילבה אותו יותר. היא רוצה מאוד לשכוח מכל זה, לסכם בינה לבינה 'אין לי יותר משפחה', ולשים את כל העניין מאחוריה. אחרי הכל, ההתעקשות של ענבל לראות עצמה צודקת תמיד ובכל כבר עייפה את אמה פעם אחת יותר מדי. לשם שינוי, היא לא האמינה שאחותה צודקת, אף על פי שזו הייתה המסקנה הניצחת בסוף כל מריבה עוד משחר ילדותן. הילדות של אמה הייתה בכי אחד ארוך וממושך, ובכל פעם שאחותה כילתה זעמה ברהיטים או בצלחות המטבח, כשהייתה אמה מנסה להרגיעה, הייתה חוטפת בעצמה ובורחת לחדרה בסימנים כחולים ובלחיים רטובות.

כדי להימלט מקיתונות הביקורת שענבל שפכה עליה גם בבגרותן, הייתה פונה לחברים, לחברה אחת במיוחד. אבל גם אהבתה של אביגיל התערערה בלבה של אמה לפרקים. כמו הפעם ההיא שפרצה שריפה בדירה של אביגיל. אמה לא באמת רצתה לדמיין את זה אבל התמונות קפצו לה לראש בזו אחר זו. איך הפיג'מה לגופה של אביגיל נתפסה בלי ששמה לב באש הכיריים באותו בוקר שבת, כשקמה כנראה סהרורית מדי עדיין מכדי לטגן ביצים, איך לשון האש נשלחה בביטחון לווילון ומרגע לרגע העצימה את גודלה, איך בדיעבד כשזה נגמר הסתבר שהאש גם הספיקה לפגוע בטבעת שנתנה לאביגיל במתנה ליום הולדתה (אמת, את ימי ההולדת של אביגיל מעולם לא שכחה), טבעת שנשכחה בכיס הפיג'מה והתעקמה כולה. חוץ מכוויה בירך וריח מחניק של עשן שהתפשט בכל הדירה, אביגיל לא נפגעה. לטבעת שלום – נזרקה לפח בתום האירוע. למרות שמיד אחרי השריפה אמה הציעה את עזרתה בתיקון הנזקים, לכבס לה את הבגדים שהתמלאו פיח ולקנות כיריים ווילון חדשים, אביגיל דחתה אותה מעליה, באומרה שהכל בסדר ולא צריך ותודה והיא באמת מקסימה שהיא מציעה. אבל כשאמה ביטלה ברגע האחרון פגישה שלהן כשלא הרגישה טוב, אביגיל התמלאה עצבים, ובשיאה של התמרמרות כתבה לה שממילא לא אכפת לה ממנה, וההתנהגות שלה סביב השריפה שפרצה היא עוד דוגמה שמוכיחה את זה. אחרי מערך שלם של התנצלויות, תוך חרדה מצמיתה שמא עכשיו תאבד גם את אחותה שבנפש, היא הצליחה לגרום לאביגיל לסלוח לה. אמה קינאה מאד ביכולת הזו של אחותה לראות שחור-לבן. בשדה הראייה שלה הכל רק התערפל והתסתרבל, גווני-גוונים של צבעים נאבקו ונלחמו זה בזה. אפילו את אביגיל היא לא מצליחה לצבוע רק בגוון אחד, והרי היא אמורה להיות חברת-אמת שלה, הווה אומר, פני הישועה שלה מעצמה, ולפעמים אביגיל באמת מצליחה להיות חברה למופת, מי כמוה מסוגלת להקשיב ככה. ומצד שני, אמה כבר שמעה את אביגיל מצדיקה את מי שזה לא יהיה, שבו אמה התנגחה – רק לא אותה. היה המשפט הזה שענבל נהגה לומר לאמה במיוחד אחרי שרבו והשלימו, מלווה במשיכת כתפיים: אין מה לעשות, את מחנכת אנשים איך להתייחס אלייך. כן, אולי יש בזה משהו, אולי ענבל ככלות הכל צודקת, ובנתק הזה, כמו בריבים שקדמו לו, האשמה מונחת בידיה של אמה.

                                                                          *

היא מתעוררת בצהריים המוקדמים ומיד רוצה לחזור לישון. נדמה שרק לישון היא מסוגלת, שרק בעולם החלומות היא מצליחה לנשום סדיר, שכן הולכת ומתרחבת בה התחושה שמשהו מאד לא בסדר אצל אחותה – וודאי ידה בדבר. להמשך הקריאה לחצו כאן