חלום מספר 1317
מְכַבֶּה אֶת הַטֵּלֵוִיזְיָה
מַדְלִיק אֶת הַטֵּלֵוִיזְיָה
אִשָּׁה הֶחְלִיקָה עַל לִיפְּסְטִיק, שְׁנֵי
חֲמוֹרִים טָבְעוּ בְּבִצָּה, עוֹד
דַּקָּה עָבְרָה, פִּרְסוֹמוֹת, בָּבּוּשְׁקָה
עוֹמֶדֶת בִּפְאַת הַשָּׂדֶה מַפְשִׁילָה
אֶת שִׂמְלָתָהּ מִתּוֹךְ הַכּוּס שֶׁלָּהּ זוֹחֵל נָחָשׁ שָׁחֹר
וְחוֹמֵק בִּמְהִירוּת הִיא תּוֹחֶבֶת אֶת הָאֶצְבַּע הַמּוֹרָה
עָמֹק מוֹצִיאָה וּמְנֹפֶפֶת תִּרְאֶה
דָּם הִיא אוֹמֶרֶת תִּרְאֶה דָּמְדָמְדָמְדָמְדָם
כִּי מִדָּם אַתָּה וְאֶל דָּם תָּשׁוּב,
מְכַבֶּה מַדְלִיק מְכַבֶּה מַדְלִיק חוֹקֵר
אוֹסְטְרָלִי עַל חוֹקֵר יַפָּנִי עַל פִּסְגַּת הַאֵוֵרֵסְט
אִם הִרְחַקְתִּי רְאוֹת אוֹמֵר הָאוֹסְטְרָלִי הֲרֵי זֶה מִשּׁוּם
שֶׁיָּשַׁבְתִּי עַל כְּתֵפָיו שֶׁל חוֹקֵר יַפָּנִי, הָהָר
מוֹחֶה לַשָּׁוְא, כִּפַּת הַקֶּרַח נְמֵסָּה נִמְרַחַת
כְּמוֹ לִיפְּסְטִיק עַל הַפָּנִים. חַם לִי אוֹמֵר
הַחוֹקֵר הַיַּפָּנִי וּמִתְפַּשֵּׁט חַם
לִי אוֹמֵר הַחוֹקֵר הָאוֹסְטְרָלִי וְדוֹקֵר
אוֹתוֹ עָמֹק בֶּחָזֶה מְדַמְּדַמְדַּמְדֵּם, נִרְאֶה מִי מַגִּיעַ רִאשׁוֹן
הֵם צוֹעֲקִים וּמִתְגַּלְגְּלִים כָּל הַדֶּרֶךְ
עַד לְמַטָּה צוֹחֲקִים עוֹשִׂים סִימָנִים שֶׁל נִצָּחוֹן
עִם הָאֶצְבָּעוֹת וּמוֹרְחִים דֶּרֶךְ אֲדֻמָּה
בָּהָר הַלָּבָן כָּל הַדֶּרֶךְ עַד לַתַּחְתִּית. תִּתְעוֹרֵר
אֲנִי אוֹמֵר מַדְלִיק
לֹא נִדְלַק לַעֲזָאזֵל בּוֹעֵט יוֹצֵא מַגִּישׁ הַחֲדָשׁוֹת
מְכֻפְתָּר וּמְעֻנָּב פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו יוֹצֵא
תִּיקָן וַהֲרֵי הַחֲדָשׁוֹת אוֹמֵר הַתִּיקָן
מַדְּעָנִים גִּלּוּ שֶׁחֳמָרִים לֹא עֲשׂוּיִם
מֵחֲלוֹמוֹת עַל הַחַיִּים.
קרעים
הַשִּׁיר הַזֶּה בָּנוּי קִרְעֵי קְרָעִים.
זִכְרוֹנוֹת, חֲלוֹמוֹת, תּוּגַת מֶרְחַקִּים.
פִּרְחֵי אָבִיב, נִיחוֹחַ פֵּרוֹת קַיִץ
עֲרֵמוֹת הֶעָלִים בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים.
תַּבְשִׁילִים מֻקְדָּחִים, שְׁאֵרִיּוֹת
הַמָּזוֹן, מַפַּת הַשֻּׁלְחָן פְּרוּמָה בַּקְּצָווֹת.
אֲהָבוֹת נִשְׁכָּחוֹת, חִיּוּכִים פּוֹרְחִים,
מַסָּעוֹת לֵילִיִּים, אֳהָלִים נוֹטִים עַל צַד,
מַיִם גְּנוּבִים, חֲלוֹם נֵעוֹר אֶל חֲלוֹם,
יָד מְטַלְטֶלֶת בְּרֹךְ, הִתְעוֹרֵר,
נִרְדַּמְתָּ כָּךְ בְּאֶמְצַע הַיּוֹם.
רְאֵה הַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ, הָאֹכֶל מוּכָן,
נַבִּיט זֶה בָּזֶה, נְבָרֵךְ.
אַחַר כָּךְ נֵלֵךְ לִישֹׁן.
אגדה
וּמִי אָמַר שֶׁהַבְּדָיָה בְּדָיָה
וְהַמְּצִיאוּת חֲלוֹם?
מָה שֶׁיִּקְרֶה מָחָר
קָרָה וַדָּאִי הַיּוֹם.
מָשָׁל, אִכָּר נֵעוֹר,
יָצָא אֶל הַשָּׂדֶה,
פָּנָיו כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם.
וְעָגוּרִים שְׁלֹשָׁה דָּאוּ אֶל הָאֲגַם
לִטְבֹּל גּוּפָם כְּחֹם הַיּוֹם.
אַדְווֹת פָּשְׁטוּ בִּרְאִי הַמַּיִם,
אוֹר נִמְסַךְ בְּאוֹר,
עָבִים כִּסּוּ אֶת הַשָּׁמַיִם,
בָּרָק פָּגַע בִּרְאִי הַשְּׁחוֹר.
לְהֶרֶף דָּמְמָה חֶלְקַת הַמַּיִם,
הִרְכִּין אִכָּר רֹאשׁוֹ לִשְׁתּוֹת,
וּבָאַחַת נִרְתַּע נָפַל אַפַּיִם,
כִּי פְּנֵי אָבִיו הַמֵּת חִוְּרוֹת
הִבִּיטוּ בּוֹ פִּתְאֹם.
דּוֹמֵם פָּנָה אִכָּר לָלֶכֶת אֶל בֵּיתוֹ,
וְעַגּוּרִים שְׁלֹשָׁה פָּרְשׂוּ כָּנָף,
דָּאוּ אֶל הַמָּרוֹם.
נוֹצַת פְּלֻמָה צָנְחָה רוֹחֶפֶת
שָׁטָה אֶל חֲלוֹם.