• פרשנות פילוסופית: במקורות יש התייחסות מעטה מן הצד ההגותי לאירוע הסמלי של חלום הסולם. להלן דברי ר' חיים מוולוז'ין [1749 – 1821]: "חז"ל באו ללמדנו, לבל נחשוב שמאחר היותנו מלובשים בחומר הגס, לכן אנו נבזים באמת כחומר וכטיט חוצות, לזה אומר 'סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה' זה סינַי, [בגימטריה סֻלם = סיני = 130] 'וראשו מגיע השמימה' -דעיקר חיותנו מנשמותינו שהן משמי מרום; ויש נשמות יראי אלוקים שהן גבוהות הגבהה למעלה יותר ממלאכי השרת… האדם השלם הוא כאילן הנטוע למעלה, וגופו יורד למטה הוא הגוף ומדובק בשורש העליון". התפיסה האנתרופולוגית הזאת, ששורשו של האדם איננו נטוע בקרקע, במציאות החומרית – כמו שורש העץ, אלא עיקרו היא המהות הרוחנית הנאצלת מלמעלה, מסיני [ממתן תורה ומעולם התורה]. התנועה הוורטיקלית, ההידראולית, מבטאת במשל הזה של חלום הסולם את המהות הפסיכופיסית של האדם. הוא נע בין עולם הצרכים הארצי לבין הרוחני הנעלה, המנותק כאילו מקיומו היומיומי. הנציב מוולוז'ין מציב את הקיום הרוחני, את הייעוד האלוהי לכאורה של האדם לא רק מעל העולם הממשי של צרכי היומיום, אלא מציב את הגופניות עצמה כנטל על הייעוד הזה תוך ביטול ערכה, שכולה עשויה "מחומר גס כטיט חוצות". הגישה הזאת למהות האנושית היא בעלת היסטוריה ארוכה ושורשה מצוי בעולמות עתיקים של ישראל, יוון ורומי, בהגות הניאו-אפלטונית של ימי הביניים, בפילוסופיות מן המזרח – ומתקיימת בהגות של שלושת הדתות עד עצם היום הזה. הראייה היהודית ששוללת את הקיום הארצי, שמציבה את הסולם כשראשו בשמים אבל אינו מעוגן בשורשו האַדמתי הולידה תנועת התנגדות היסטורית אצלנו, והיא נקראת ציונות. ה"חלום הציוני" ביקש את גאולתו של האדם בחזרתו אל הפיסי, אל החושני וההיסטורי. וכך רואה טשרניחובסקי בתוך שירו "אני מאמין" את מעמד חיי הרוח:

" יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי,
וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר,
בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ,
עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר.

יִחְיֶה, יֶאֱהַב, יִפְעַל, יָעַשׂ,
דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי,
לֹא בֶעָתִיד – בַּשָּׁמַיִם,
חַיֵּי-רוּחַ לוֹ אֵין דָּי."

"חיי הרוח" נכפו במידה רבה על הגניוס היהודי במאבק השרידות בסביבה עוינת בגלות – והם שגרמו לתחושה הבאה לידי ביטוי בשיר כאילו הסולם שראשו בשמים כבר איננו נצב בבסיסו על הארץ אלא מרחף בין ארץ לשמים. האם הצלחתה של הציונות לא גרמה לכך שהמושגים "הארציים" כמדינה, טריטוריה וריבונות קיבעו את הסולם עמוק באדמה ודלדלו את חיי הרוח?!

• הספרות והחיים: באשר למהות חלום הסולם ככתבו יש מקום לשאלה האם מדובר בבדיון ספרותי, מוטה אידאולוגית, או בעדות אוטנטית על ההתרחשות הפנימית בשנתו של אדם. הסיפור איננו עדות ישירה מפי יעקוב, אלא מפי מספר כל-יודע. יש בספר בראשית גם עדויות חלום ישירות, כגון חלומות יוסף המספר אותם לאחיו ולאביו וחלומות שר האופים ושר המשקים המעידים גם הם בגוף ראשון בפני יוסף "פותר החלומות". שאלת 'המקום בחיים' אפוא של החלום הזה והחלומות האחרים מרתקת בהחלט, אבל לא נוכל לרדת אל סוד פתרונה לעולם. מה שנותר לנו הוא לשער. מה שיוצר רושם של אוטנטיות היא דווקא העמימות המובנית בתיאור ההתרחשות הפנימית של המלאכים העולים והיורדים בסולם. חלקו השני של חלום יעקוב, שבו מופיע אלוהים לפניו וחוזר על הבטחת הארץ לאברהם מציגה את הפתיח התמונתי כמבוא, כאילוסטרציה של התוכן הנבואי הישיר. לכאורה דבר אלוהים הוא פירוש למראֶה. אלא שהקשר בין החזון הנבואי לעלילת הסולם והמלאכים כלל לא ברור. העלילה מדברת בלשון של סמלים והיא אניגמטית במובהק, מה שמסביר את שפע הפיענוחים, והופעת האל לא הייתה זקוקה כלל למופע השמיימי. אז מה הפונקציה של סיפור החלום הזה באופן שבו נחווה לכאורה?! לפנינו סוג של חלום טראנס שמטלטל את החולם יעקוב לאחר היקיצה והוא מגיב בהתפעמות ומתוך פחד: "וַיִּירָא, וַיֹּאמַר, מַה-נּוֹרָא, הַמָּקוֹם הַזֶּה:  אֵין זֶה, כִּי אִם-בֵּית אֱלֹהִים, וְזֶה, שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". שוב, יש להבחין בין הזיכרון האוטנטי של החלום לבין תגובתו של יעקב לאחר יקיצה. מה שאוטנטי היא ההתרגשות והיראה שאוחזות בו. ההסבר האמוני והפעילות לאחר ההשכמה בבוקר הם תגובה פרשנית, ולא פועל יוצא הכרחי. חלום הסולם על שני חלקיו מציג את ההתרחשות הדתית, בדיוק באותו אופן שחלום הברית בין הבתרים מציג, כמורה הדרך האולטימטיבי, כמצפן. זו התרחשות יחידנית, מנותקת מן הסביבה ומן החברה ונובעת ממעמקי ההכרה האנושית והפיזיולוגיה.
• חלימה ויקיצה: שר המשקים אשר לפרעה, זה שניצל מאימת הכלא, כפי שפתר לו יוסף ה"צפנת פענח", עומד לפני פרעה המתייסר בחלומות שאין להם פותר. הוא מספר למלך על הנער העברי אשר פתר לו ולשר האופים את חלומם כך: שם, מ"א 11 : "וַנַּחַלְמָה חֲלוֹם בְּלַיְלָה אֶחָד, אֲנִי וָהוּא:  אִישׁ כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ, חָלָמְנוּ" , כדי שהמלך יזמן אותו לארמון. המדרש ובעקבותיו פרשנות ימה"ב מציגים גרסאות אחדות להבנת הביטוי "איש כפתרונו חלמנו" וביניהן מגולמת גם ההשקפה (היונגיאנית…), כי אותם חלומות הניתנים לפתרון – הפתרון הוא חלק ממראות החלום גופו. החולם אינו מודע אמנם לפתרון, אבל משמעלה פותר החלומות, החיצוני, את גרסתו, החולם יכול להיזכר, לאמת ולהכיר בדבר האמת. כך גם פרעה שביקש לפתור את חלומותיו איננו מקבל את הפתרונות שמספקים לו חכמיו, עד אשר פותר אותם יוסף. ניכרים דברי אמת, משום שעל פי ההנחה הזאת, טבועה האמת בהכרתו של החולם ויש רק לחלץ אותה בשיחה עימו על מנת לקיימה. התפיסה הזאת גם מניחה שעולמו של החלום ועולם הסדר של הטבע אינם חורגים זה מזה, לבד אולי מכך שעלילות הסיפור הנחלם משולבים אפשרויות ומגבלות פיסיות שאינן מתקיימות במציאות, כגון הינתקות מן הקרקע, ריחוף וטיסה מעל האדמה או להפך "רגלי עופרת" ללא אפשרות בריחה או צעקה ללא קול ועוד. עולם האגדה, המיתוס, הוא אולי המקבילה של החלום – ושניהם נתפסים כביטוי של עולם הטבע "הריאלי", כמה שנובע ממנו.

אני מבקש לתהות על הקשר הזה מתוך חווית החלום האישית שלי בהעדר כל ממצא שנודע לי מתוך קריאה ועיון. דברים דומים במידה מסוימת מצאתי בספר מדע בדיוני ששכחתי את שמו ואת שם מחברו. הכוונה היא לחלומות שאינם המשך העולם הריאלי המוכר, אינם מקבילה שלו ואינם קשורים באופן כלשהו למציאות הזמן והמקום שאני שב אליו משנעלם החלום. זאת חלימה שבה ה"אני" החולם נמצא ארוג בתוך מרקם של עולם אלטרנטיבי, שבו האיש החולם והאני הָעֵר אינם יודעים זה את זה. הנה, כך לערך זה מתרחש: בוקר. כעולה מצלילה במים עמוקים אני מנסה לפקוח עיניים. השמורות דבוקות עדין זו לזו. דמדומי יקיצה. המראות שזנחתי זה עתה טרם נעלמו. אני מבקש להיאחז עוד במה שעדין לא התפוגג. החלום הסב לי עונג ואיני יכול לוותר על התחושה, אבל מה היה זה? קטעים קטעים, שברי מראות, עוד שבים אלי – בית מידות בארץ רחוקה כלשהי, דמות אישה שקראתי לה אימא, שני אחים שלי ושלג על הגבעה. מה שמוזר הוא שהמקום הנחלם לא דמה לשום מקום שהייתי בו בחיי. האישה שראיתי אותה כאימי לא דמתה כלל לאמי ז"ל, ופני שני ה"אחים" לא ידועים לי, בפועל אחי הצעיר ממני כבר מבוגר דיו ואינו דומה גם בצעירותו למי מהם. אני יכול אולי לנחש שמראות החלום הזה מושפעעים מסרט קולנוע שראיתי, כשהחלום מערבל את המציאות שלי בתוך קטעי הבדיון הקולנועי, אבל לא זה מה שחורג באמת מן הזמן והמקום הריאליים שלי. המוזרות האמיתית לא נמצאת בפרטים, אלא בעובדה שבמציאות החלום, בעצם החלימה, חשתי ניתוק מוחלט מן ה"אני" הער. שום דבר לא נראה לי מוזר בתוך החלום הזה, כאילו חרגתי תודעה וגוף אל עולם מקביל ושם התקיים "אני" שאיננו זה של היומיום.

  החלום הזה שלי איננו חותר להבנה. כל מה שנשאר ממנו ביקיצה הוא זכרון העונג שנקטע מסיבה כלשהי. לטעמי, המלאכים עולים ויורדים בסולם בתנועת פרפטום מובילה. הם פורשים כנפיים וכונסים אותן, השמש מאירה מבעד לנוצות השקופות. הם משתובבים ועולצים. אין למראה פתרון ופשר, לבד מן היופי שאין לכנותו בשם.

מיקי מילר

מרץ 24