בנוסף לאמור לעיל, שם הספר הוא הצהרה פמיניסטית: אריָה היא שוות ערך לאריֶה, בעוד שכביכול הלביאה חסרה משהו בהשוואה לזכר. והרי האריה הוא בעל מופע רב עוצמה, לא רק שהוא גדול וחזק יותר, אלא מראהו מלכותי, הרעמה מבליטה אותו עוד יותר, מייחדת ומשלימה את עליונותו על הלביאה, ומהווה כוח משיכה מיני. אך מי שעוקב אחר חיי האריות מגלה את יתרונותיה של הלביאה על האריה, בשיתוף הפעולה, בסינרגיה, בקואליציות הנשיות, בחכמת הציד ובתכנונו, ובחינוך של דור האריות הבא ובהגנה עליו, לעתים גם מפני אריה שאינו האב המוליד.

שאגת המשוררת

ואם כן האם ענבל היא אריה, שתכונות "זכריות" אלה מאפיינות אותה? או שמא היא גם רכה, וחלשה (ונוטה ל"קואליציות" נשיות, כפי שאכן עולה ממגוון פעילויותה)? הביטוי הברור, הגלוי לדואליות זו נמצא בשיר "פיסת ילדות" המתאר את מצבה ומאבקה בילדותה – מחד היא חַיָּה קְטַנָּה/מַרְטִי בָה בִּדְמָעוֹת/אֶת קִירוֹת הָאֶבֶן הַיְּרוּשַׁלְמִית, ומאידך לוחמת:

אֶלָּא שֶׁרָעַמְתִּי לוֹהֶבֶת עַל רֹאשִׁי הַקּוֹדֵחַ

מַצִּיתָהּ מַבָּט, מְמִסָּה כְּפוֹר, מְזַנֶּקֶת

יַלְדָּה שֶׁהִיא אַרְיָה.

שילוב ובו זמנית סתירה בין חולשה לתחושת עוצמה, ונכונות להמשיך במאבק, מצויים גם בשיר "תמיד נותרת בי": מחד, " בְּרַעֲמָתִי דָּהוּ כְּבָר הַצְּבָעִים, רַק פַּס אוֹר חִוֵּר נוֹתַר…", ומאידך כמוה כגלילאו, שלכאורה הוכנע בידי האינקוויזיציה, אך שב והצהיר "ובכל זאת נוע תנוע":

וְאַף עַל פִּי כֵן אָנוּעַ, אֲנִי

אִשָּׁה שֶׁהִיא אַרְיָה

תָּמִיד נוֹתֶרֶת בִּי אֵיזוֹ שְׁאָגָה

בשיר "צופה מהצד", דומה שפחותה יכולתה לשלוט בכאבה, וחושיה מתעמעמים (פָּנָסִים מְעַוְּרִים צְלִילוּתִי וְאִבַּדְתִּי דְּבַר מָה, אוּלַי דַּעְתִּי, אוֹ תְּחוּשַׁת גּוּפִי") ועדיין היא שואגת. אך לא נדע אם השאגה עדיין מתוכננת, כביטוי לעוצמה, ונעשית מ"בחירה", כשהיא " לֹא צוֹרַחַת, לֹא זוֹעֶקֶת, לֹא מְיַלֶּלֶת – שׁ וֹ אֶ גֶ ת". ושמא התשובה מצויה בשיר "על סף", שבו השאגה היא ביטוי לסבל ואף לייאוש. השאגה חזקה ממילים, כהבעת כאב, ולמעשה משמשת תחליף אפשרי יחידי, כאשר הכאב כה עז עד שהמילים אינן מסוגלות לצאת מן הפה:

מְסֻנְוֶרֶת

אוֹחֶזֶת סַכִּין אֲרֻכָּה

עַל סַף בִּתּוּק בֵּית הֶחָזֶה

בֵּין שָׂדַי מִשְׁתַּחְרֶרֶת

שְׁאָגָה

הליכה על הקצה

אי אפשר שלא לשים לב ליסוד אובדני בשורות דלעיל, שמתואר בהן הרגע שעל סף נעיצת סכין בבית החזה, פעולה שכמעט נעשית בשל היותה מְסֻנְוֶרֶת, כמי שסובלת מעיוורון תודעתי, עד כדי חוסר יכולת לשלוט במעשיה, מן הסתם בשל עוצמת הסבל. יסוד אובדני זה ניכר גם בשירים, "אפלה גדולה" ששמו מדבר בעד עצמו, ו"דממה", הפותח במילים: "רֶגַע לִפְנֵי הַקֵּץ".

בשפת השירים ניכרת הליכה על הקצה, ולאו דווקא מבחירה, אלא מתוך אילוץ וצורך להאבק מאבק מתמיד, הישרדותי, אך לא מאבקי שליטה וכוח, כמאבקם של האריות והלביאות. האילוץ הוא בסיסי, ראשוני, הנובע ממחלתה חשוכת המרפא של המשוררת. בשיר הפותח, "בראשית היתה התנועה", המצב הבראשיתי צרוב בגנים שלה. זהו מצב "קיצון", שבו נמנע מן המשוררת הדיבור, בניגוד גמור למעשה הבריאה ה"אלוהי", השולט ומבצע זאת באמצעות המילה.

אצל ענבל, במקום דיבור קיימת תנועה לא רצונית ולא נשלטת: "לְשׁוֹנִי מִשְׁתּוֹלֶלֶת בֵּין שְׂפָתַי". ההשתוללות היא גם מצב פראי, חסר איזון, המנוגד ל"מזג מתון". זאת, בדומה לסיום השיר "בעולם הזה", בספרה "סמאל אהובי", שבו "אֲנִי כְּלוּאָה בִּכְלוּב שֶׁל שִׁנַּיִם/וְהַלָּשׁוֹן מִשְׁתּוֹלֶלֶת בִּפְרָאוּת". הלשון "מתבטאת" כחיה פראית המבקשת, ללא הצלחה, להחלץ מהכלוב, או מהכלא שבו היא מצויה, ואינה יכולה להתבטא כרצונה, משום ש"הַמִּלִּים נְשׁוּכוֹת בְּכֶלֶא פִּי/לְשׁוֹנִי לְכוּדָה… (בשיר "החיוך הזה"). והרי זו המשוררת הכלואה כל כולה, ו"לֹא תּוּכַל לְשַׁנּוֹת דָּבָר – אַתָּה רַק הַגּוּף בּוֹ אֲנִי לְכוּדָה" (בשיר "הנדון: פנייה אל הגוף")  וכל ניסיון להחלץ ממנו שנועד לכשלון יכול לבוא לידי ביטוי ב"ניסיון" לקרוע עצמה מתוכו, בשיר "בשלווה שלמה", המעוצב בחלקו השני בטור אנכי צר כשריטה (כך גם בציור העטיפה של הספר, החוזר בכל עמוד, הנראה כשריטות ציפורניים בעור), שבו היא:

בְּשַׁלְוָה שְׁלֵמָה אֲנִי

קוֹרַעַת

עוֹרִי

מֵעָלַי

רָצָה

מִמְּךָ

גּוּפִי.

בִּצְרָחוֹת

(להמשך קריאה יש ללחוץ כאן)