מצבי קיצון אלה ואחרים הם יסוד חוזר בשיריה. בנוסף לאמור לעיל על השיר "בראשית הייתה התנועה", מצבי הקיצון ניכרים בביטויים נוספים: תוהו ובוהו, קרי כאוס, לא מצב של רגיעה ומנוחה, והדגשת ההבדל חושך לאור, בין יום ללילה. האחרון הוא מצב קבוע של סיוט לילי, שעות שבהן השליטה פחותה ואילו בשעות היום, כשהיא לא מנסה לישון, עוד ניתן לנסות ולמתן את הסבל באמצעות שאיפות ונשימות ממושכות, תרגילים שייתכן כי היא למדה או לימדה את עצמה. הלילה, כמצב של תוהו ובוהו, חוזר בספרה "סמאל אהובי", בייחוד בשיר המסיים, בו קיים ניסיון לשלוט בחייה וביסוריה באמצעות יחסי מין: "בְּרֵאשִׁית בָּרְאָה אֶת הַתִּקְרָה וְאֶת הַמִּטָּה/וְהַמִּטָּה הָיְתָה תֹּהוּ וָבֹהוּ, גְּבָרִים נִכְנָסִים בָּהּ וְיוֹצְאִים" ובספרה הנוכחי – השיר השני, ששמו "תוהו", נקרא, נפרשים הקשר התלותי בין שירתה לבין מצבה, הניכר במשחקי מילים על בסיס המילים בוהו ותוהו ובכאוס קוסמי:
שִׁירָתִי בִּי בּוֹהוֹ
זוֹ שִׁירַת הַבְּהִיָּה בַּתֹּהוּ
רוּחִי כּוֹשֶׁלֶת
מֻסַּחַת
בְּעוֹדִי מִתְבּוֹנֶנֶת בַּתְּהוֹם
רְעִידוֹת גּוּפִי מִשְׁתּוֹלְלוֹת
נַפְשִׁי מִתְעַרְעֶרֶת
בִּצְרִיבוֹת אוֹר אָפֵל
וְגָלָקְסְיוֹת קוֹרְסוֹת
וְעֵינַי חוֹשְׂכוֹת
וְשׁוּב בֹּהוּ
הצהרה שניה: הבערה
ההצהרה השניה שעולה, עוד לפני קריאה בשירי הספר, מצויה בשני יוצרים מצוטטים. ראשית כל דליה רביקוביץ, שבשירה "הבגד" שמה מילים בפי הדוברת, כך:
"אֵין עָלַי בֶּגֶד בִּכְלָל, הֲרֵי זוֹ אֲנִי הַבּוֹעֶרֶת"
משמעויות רבות ניתן למצוא בשורה זו, ואני מוצא בה שהמשוררת חשופה, ללא כסות וללא הגנה מפני האש הבוערת בתוכה. אך בעוד שרביקוביץ מתארת בערה נפשית, אצל ענבל, בשיר "גוף זר" המתאר את גופה שלה כנטול בגד, הבער היא מצב פיסי, המשפיע על הנפש:
עַל עוֹר הַחֲשׁוּפִית שֶׁלִּי
מְקֻעְקַעַת זָרוּת הַגּוּף
בִּצְרִיבוֹת מֶלַח
בִּלְחִישׁוֹת אֵשׁ
מוטיב הבערה, או החום, חוזר בציטוט נוסף, משירו של ברי סחרוף "חם על הירח". הירח – שאין לו בגד אטמוספירי, נע בין להט היום תחת השמש לבין קור עז בשעות החושך (בין 110 מעלות מעל האפס לבין 180 מעלות צלזיוס מתחת לאפס). בין קצוות אלה של אי יציבות, וללא אפשרות למיזוג, לטמפרטורה מתונה, מצויה גם המשוררת. כך גם בספרה "סמאל אהובי", שבו, בשיר "חלום", הבערה הנחלמת עשויה להיות ביטוי למצב מוכר לה, כאשר דווקא בחלום ניתן לכאורה לשלוט בבערה: שׁוֹכֶבֶת עֲרֻמָּה שְׁלֵוָה/זָהָב מֻתָּךְ מִתְפַּשֵּׁט לְכִוּוּנִי/אֲנִי מַתְחִילָה לְהִתְעַוֵּת/לְהִתְרַחֵק מֵהַמַּתֶּכֶת הָרוֹתַחַת/לְהִתְקָרֵב אֶל הַמַּתֶּכֶת הָרוֹתַחַת/הַכְּוִיּוֹת מוֹשְׁכוֹת אוֹתִי יוֹתֵר מֵהָעֲוִיתוֹת
זָהָב מֻתָּךְ מְכַסֶּה אוֹתִי וַאֲנִי/שׁוֹכֶבֶת עֲרֻמָּה שְׁלֵוָה.
תקצר היריעה לתאר את מופעי הבערה על צורותיה השונות, החוזרת בשורה של שירים. זו יכולה להיות בערת הסבל, ובערת התשוקה, בערת הגוף ובערת הנשמה, בערת המאבק הנשי האישי והנשי – קולקטיבי. האחרונים באים לידי ביטוי למשל בשירים שיש בהם רפרנס לדוגמאות מופת של נשיות פמיניסטית ולפחות הזדהות עם הקול הנשי וגורלן בעולם פטיארכלי. כך בשיר "אני אוריגמי", בעקבות סימון דה בובואר: "בהולם חמה, ברוח שרבית/דוהה פסת ניר", ובשיר "חוצות את ים האש", ברפרנס לשירה של זלדה. ועוד יותר בשיר "היא שאינה אזוקה", שהוא השיר הפוליטי המובהק יותר בספר, העוסק במאבק נשי קולקטיבי (ייתכן של נשים פגועות, ואולי נכות כמוה). המשוררת רותמת את עצמה כשליחה, ושמא כמנהיגה, של נשים אלה, באמצעות "כף ידי השמאלית, הדומיננטית", ה"נתרמת" באמצעות הבערתה לשירות המאבק כנגד המדינה האטומה:
צָבָא שֶׁל נָשִׁים
קָמוֹת
עוֹלוֹת וּמִתְפַּשְּׁטוֹת
תּוֹבְעוֹת דִּין עַל עֲוָלוֹת.
לוֹהֲבוֹת, הֵן מַבְעִירוֹת אֶת יָדִי מוּל
אֲטִימוּת הַמְּדִינָה, הִיא שֶׁאֵינָהּ אֲזוּקָה,
וּבִתְחוּמָה שׁוּב נִרְצַחַת – –