גבעולי שעורת הבר, בראשיהם צמות ירוקות בהירות, גרגיריהן חבוקים זה עם זה, חוֹם אצור בהם מנשיקות השמש הַמַּטָה אליהם שפתיה הרכות, המעלות אדים חמימים מריאותיה, צוחקת עִמם בשפת סתרים חרישית העוברת בָּרוחות הנובעות מַעְלָה ונוטפות מַטָּה בחן ובחסד ובאהבה.

סמדר ליטפה את שערו, מושכת לאחור את תלתליו, חושפת את מצחו החלק, היפה, מעבירה את אצבעותיה על עיניו, לחייו, אפו, שפתיו, מפיקה מנגינה חרישית. הפנה אליה את פניו, שהיו מופנים לתקרה וכרך את ימינו סביב מותניה העירומות, הרים את ראשו והצמידו אל כתפהּ, חש במגע עורה הקריר, הרך: "סמדר שלי",

"כן, מוטי?", 

"סתם, לא כלום, פשוט נעים לי לומר זאת: 'סמדר שלי'".

"אבל צריך לקום, להתלבש, לחזור הביתה, כבר חצי שעה אנחנו כך".

-"טוב", נשק לכתפה וקם, מביט בגופה השרוע לפניו, בהיר, חלק, ענוֹג, ברגליה המקופלות אל בטנה כמתגוננת מפני דבר-מה בלתי-צפוי. מעולם לא ראה אותה שוכבת על גבה, אלא בשעה שגהר עליה במעשה האהבה, ותמיד הייתה נוטה, לפני כן ולאחר מכן על צִדה, כחתולה שלעולם לא תשכב על גבה, בזו התנוחה שאינה מאפשרת לה להתגונן, אלא בפני מי שיש לה בו אמון מוחלט. 

הושיט לה את כף ידו, ואף היא קמה. 

"ממה היא חוששת?", הציקו לו ההרהורים שוב ושוב, "מדוע היא יֵרֵאָה?". אינו מעז לשאול אותה שאלות מציקות מטרידות, מגרות, אולי, פצעים ישנים שטרם הגלידו, מכאיבות; מגלות, מסגירות, אולי, נפש חרֵדה, חלשה, לא בטוחה בכוחותיה, מביכות, מרתיעות; ומה יועיל הוא בשאלותיו.

"אתה כל-כך טוב אֵלַי", התרפקה עליו פתאום, נשענת באמת-ידה על כתפו, מבקשת לומר לו שהוא השני שלה, שאת הראשון אינה רוצה לזכור, בהמה גסה במיטה, סוס-הרבעה שידע רק לבעול, בלי לדבר, בלי ללחוש מילות אהבה, בלי לנגוע בְּרַכּוּת, בלי להרגיש, לחוש, ללטף; ללא חום, חמימות, אנושיות.

לאחר ביקורו הראשון בבית הוריה, שבו הכירה אותו להוריה, וארבעתם ישבו בסלון והתכבדו בכיבוד קל ובעוגה שאפתה אמה במיוחד לביקורו, לבקשתה. הם שתו קפה ותה ומיץ תפוחים ומיץ תפוזים ופיצחו שקדים ואגוזים ושוחחו כל אותו ערב. והוא נהג בה בחביבות ובכבוד, ולאחר שהלך אמרו לה הוריה עד כמה הוא נחמד ובעל נימוסים טובים. נהג לבוא אליה, ולאחר שהחליף ברכת שלום מנומסת עם הוריה שישבו כדרכם בערבים בסלון וצפו בטלוויזיה, היה נכנס לחדרה, סוגר את הדלת בתנועת יד אטית ובתנועת ראש כלפי הוריה, כאומר שהוא עושה זאת כדי שלא להפריע להם לצפות. 

אחרי שני משפטים קבועים: "מה שלומך, מותק?" ו"את נראית טוב, סמדר", היה מתחיל להתעסק בגסות בגופה, מסיר במהירות את כל בגדיו ואחר את כל בגדיה וכבר היה משכיבה על המיטה, היא עירומה והוא עירום וגוהר עליה, והיא רוצה למחות, לבקש, להתחנן, ושום קול לא יוצא מפיה, ורק דמעות זולגות על לחייה. הוא אינו מבחין בהן בעת הבעילה, ורק לאחריה מבחין בהן ואומר לה: "זה מְאוֹשֶר, נכון?"

היא חשה מנוצלת, מושפלת, אומללה, אבודה, אך מהנהנת בראשה, ושולחת ידיה אל כתפיו ומחבקת אותו בכול כוחה, נאחזת בו כילדה הנאחזת באִמהּ לבל תעזבנה ופורצת בבכי מתפרץ ונקטע לסירוגין, והוא אומר בתחושת גאווה גברית: "היה טוב, הה?!".

הוא האיש הרע בסיפור הזה שארע בחייה, היא יודעת; אבל לה יש אחריות, שהניחה למצב העניינים ביניהם להתגלגל לאן שהתגלגל. שלא זרקה אותו לכל הרוחות כבר במהלך מפגשם הראשון, שלא הסבירה לו, לכל הפחות, את רצונה באהבה אמתית ואת צרכיה האמתיים. 

הוא בהמה גסה, והיא נהגה כתולעת חסרת עמוד שדרה, חוששת שמא תאבד אותו אם תֹּאמַר ולוּ משפט אחד בעניין התנהגותו הגסה, המנצלת, המשפילה, כלפיה; מקווה, מייחלת, שמעצמו יבין, יחוש, יִרְאֶה לְלִבָּהּ. היא אחראית, שלא קטעה אותו מן הרגע הראשון ולא העמידה אותו על מקומו, ורק לאחר תקופהממושכת של ייסורי אהבה מרִים התפכחה ואזרה כוחות נפש אחרונים, הטיחה בו מילים קשות, תוך התייפחות מרה וסילקה אותו מחייהַ לעד.