פואמה רחבה זו הינה רבת פרקים, המכסים את חיי המשוררת עד היום,  ולא ברור אם תיאור יחסיה עם אמה בהווה הוא מציאותי, או שאמה כבר נפטרה והפרדה ממנה התרחשה, והיחסים בהווה הם זכרונות וההתרפקות עליהם הם משל אמה עדיין מצויה לידה, והשתיים לא נפרדו גם כעת (וּפָנַיִךְ אִמִּי הוֹלְכִים וּבָאִים, בָּאִים וְהוֹלְכִים). קרי: יסודות של איחוד ופרידה מתמזגים ומתערבבים יפה זה בזה.

כך או כך,  תיאורי העבר הרחוק יותר, של חייהם,  מתוארים לרוב בפשטות וניקיון יפים, שלא לומר יש בהם יסוד שגרתי של חיי יום יום המעניק ליצירה אותנטיות וריאליזם. התיאורים אינם "מסעירים" ודרמטיים, הדגש הוא על יחסים חמים בין האם לבתה, ולא יחסים "אינטלקטואליים". כך גם איננו עדים לדו-שיח, או מתח בין דורי ולא ליבון של סוגיות עמוקות (ראוי לציין היעדרו של ממד ביקורתי על סבל וטענות בדבר אפליה של העולים מארצות ערב). 

התיאורים מזכירים שירים רבים העוסקים ביחסי אמהות ובנות, בכלל זה תיאורי  טיפול  האם ודאגתה  לביתה בגיל נעוריה (והי ממשיכה לדאוג לה אף בזקנתה), ונרמזת ציפייה מהבת לדבוק במסורת שמרנית שבה ברורים גבולות ה"מותר" לבנים ולבנות "הַשָּׁמַיִם הֵם הַגְּבוּל לַבָּנִים, וְהָרִבּוֹת לַבָּנוֹת" – אגב חלק זה מתוך הפואמה, תחת השם "ריבות", התפרסם כבר בנתיבים, בגיליון  16).

וכשהאם  מציינת "אַתְּ יַלְדָּה טוֹבָה", הרי זה כי כך מצופה ממנה, וכשזו משיבה במעין שאלה: אֲנִי, יַלְדָּה טוֹבָה אֲנִי? זו אינה תשובה מתריסה, שאין לה ביטוי המשך ב"מרד" נעורים או בפריצת גבולות. לכך נוסף העיסוק החוזר ונשנה בענייני תבשילים ובהכנת ריבות כמסורת העוברת מדור לדור (מוטיבים דומים מצויים למשל בשירה של קויפמן "עִירָאק וּפּוֹלַנְיָה, שְׁנוֹת הַחֲמִשִּׁים" שפרסמנו בגיליון 27 של נתיבים).

תיאור שלושה דורות (אזכור הסבא והסבתא) יוצר תחושת מחזוריות והמשכיות, גם אל עבר העתיד. בתוך כך מציירים בשיר חיי העבר החברתיים, תולדות המשפחה שזורים בתולדות המדינה בראשית דרכה וקשייה, ולמעשה עוד קודם ללידתה – מנעורי אמה ונישואיה, דרך ילדותה של המשוררת במעברה שבה נולדה דרך דירת עולים צנועה של חדר וחצי. 

תקופת הזיקנה של האם מכמיר לב. הבת  מתארת, ולו ברמיזה, את דאגתה לאמה, הכרוכה בידיעה כי זמנן המשותף הולך ואוזל, זהו השלב בו חל היפוך היוצרות והתפקידים ("אִמִּי, אִמִּי, אָכַלְתְּ? לְהָכִין לְךָ סָלָט?"), הבת כבר כמעט זקנה, או חשה זקנה, ואילו אמה כמו שבה לגיל הילדות, ועדיין הבת כמהה להחזיר את גלגל הזמן לאחור ולהניח את ראשה בחיק אמה כבילדותה. כך או כך, הפרדה הבלתי נמנעת הולכת וקרבה לאיטה.