("פחד הגבהים של הפנגווינים" הוצאת אשכולות פואטיקה, 2024)

גוטמן הוא משורר חברתי והומניסט. קרי: עיקר עיסוקו ועניינו הוא לא בו עצמו (אפילו לא כשהוא מדבר לכאורה רק על עצמו, כמו בחלק ניכר משירי השער השני בספר, "סימנים שלא באו לבקר" ובשערים נוספים. ככזה הוא מלא חמלה לכל מי שיש נשמה באפו: בני אדם, בעלי חיים וצמחים. החמלה כלפי בני אדם ניכרת בעיקר החל מהשער השלישי, "כבר נשוב". שם תפסו את עיני: השיר "אנשים עצובים בתל אביב", המרמז על שירו של ויזלטיר "יש לי סימפטיה", והשיר "גלמוד" ששמו מדבר בעד עצמו.

לצד זאת קיימת גם ביקורת חברתית ופוליטית, שתקצר היריעה למנות את כל נושאיה. נראה כי בעניין זה "קו השבר" היה רצח רבין, המתואר בשיר "בלילה ההוא", ממנו החלה במשתמע ההידרדרות הביאה אותנו עד הלום. ולכן, בשיר "פתאום קם אדם", הוא ממשיך: "ומרגיש כי הוא עם/אבל פחות". הפיחות מקבל ביטוי עז בשיר "זירת הפגנה" שעניינו אלימות המשטרה, הפוצעת ומנקרת עין מפגינים במכת"זית.

אפשר למנות עוד: ביקורת על תקשורת ההמונים, בשיר "אל תלכו לשום  מקום", ועל חורבנה של החקלאות, בשיר "חווה חקלאית", ביקורת על מעללי ה"מודרנה", כמו בשיר "שליח פיצה", הרוכב על קטנוע ועלול בזלזולו בהולך הרגל להיות "מלאך מוות על קטנוע". ואין המשורר חס גם על עצמו ועל מנהגיו, כמי שמושפע מהעולם העכשווי (למשל בשער "דברים אמיתיים לאחוז בהם"). ברבים מאוד משירים אלה אירוניה ואף סרקזם משמשים כלי נשקו המחודדים.

סקירה זו עוסקת בעיקר בשער הראשון בספר, המשתקף בשמו המשעשע "פחד הגבהים של הפינגווינים", ואשר מצטט את אחד השירים שבשער זה. שער זה שופע הומור, הנע במרחב שבין אירוניה ועד סרקזם, ובין אבסורד לגרוטסקה. בולט גם יסוד עלילתי, תיאורי, שירה שאינה בעלת אופי מטיף ומופשט גרידא. אלא – המשורר משתתף בהם כשחקן במחזה אבסורד מתעתע, נושא תפקידים המחייבים אותו "הקרבת גוף" ונפש. ויתר על כן, המסר המרכזי אינו משעשע כלל. זהו מסר גלוי לרוב, גם אם לעתים נסתר חלקית מתחת למעטפת המשעשעת, שהיא לכאורה תמימה וקלילה (לקלילות תורמת השפה המהירה, המשפטים והשורות קצרים וקצביים המאפיינים את כתיבתו של גוטמן).

עיקר עניינו של מסר זה הוא תהליכי ההרס האקולוגי המתחולל בכדור הארץ, עניין שניכר כי הוא לא רק קרוב לליבו, אלא מרגיזו ומצערו, על כך שידו קצרה מלהציל. בשירים ניכרת אם כן אהבת הטבע וגעגועים לעולם הולך ונעלם. זירת התרחשות מרכזית היא האוקיאנוס ו"תוצרתו" (בכלל זה שוליו – חופיו ואיים בו). והרי זהו המרחב שמשפיע על חיינו ועל גורלנו, ושהנזק המתחולל בו – מעשי ידי האדם – עלול להביא לסופנו, וודאי לקץ נוף העולם ואופיו, כפי שהכרנו בילדותנו.

בד בבד ניתן להציע לעולם החי, המתואר בשירים אלה, ממד אלגורי עלינו, בני האדם, על יופיינו וחוכמתנו מזה ועל נלעגותנו (ורשעותנו) מזה. ונרמזת גם מציאות חיינו הקונקרטית, מציאות של מלחמה, המזוהמת ומזהמת, ממש כאוקיאנוס, בעלי החיים ויערות העד המצויים במלחמת קיום והישרדות כנגד מעלליו והתעללותו של האדם.

מכאן, אולי באופן לא צפוי, ניתן למצוא קשר לספר שיריו הקודם של גוטמן, "מה איבדת בפולין", שנסקר בכתב העת "נתיבים". שם ציינתי כי "ניכרת אצלו חובה מוסרית (ואף לאומית) 'להכנס לעורם' של מי שחוו את השואה על בשרם".

בספר הנוכחי, מעבר לאזכור של אירועי השביעי באוקטובר, שכבר זכה בארץ לכינוי "שואה", המשורר מזדהה בדרך דומה, עם קורבנות הטבע. הוא מתקרב אליהם פיסית ואף נכנס לעורם, תרתי משמע, של בעלי חיים (וצמחים) וחי עמם. ואכן, לא לחינם הביטוי "שואה אקולוגית" אומץ בעת הזו, כדי לתאר את הכחדתם של מינים רבים של בעלי חיים, יחד עם בירוא יערות עד, ואת שינוי האקלים הצופן עתיד שחור. זאת, בנוסף למושג "שואת בעלי החיים", המתייחס להרג המוני שלהם בתעשיית הבשר האכזרית.

אמנם ההשוואה לשואה יכולה להרים גבה אצל חלק מהקוראים (כמאמר הנדוש "אסור להשוות"), אך עם כל ההבדל הגדול, בשניהם מתחולל אסון בעל משמעויות אנושיות. ושמא יש לאמץ דווקא את דברי אורי צבי גרינברג, שהתנגד לשימוש במונח שואה, שכן לטענתו, הוא מבטא אסון בלתי נמנע ובלתי נשלט, כמו אסון טבע. והנה – גם על זה וגם על זה קיימת אחריות אנושית ואפשר היה למונעם.  

 במקום אחד, שהוא ביתם, במין פרובינציאליות שמרנית, פחדנית. ומכל מקום, האבסורד שבתיאור, בתכונות ובסיבות נובע מהסתירה בין העובדות האמיתיות ביחס לפינגווינים לבין "מציית" לחוקי האבולוציה, ומייחס להם סיבה אנושית ואולי אף כוונה, ויתור מודע – על יכולת המעוף:   

גַּמָּדִים גַּמָּדִים

בַּעֲלֵי כָּנָף קְצוּצָה

חַסְרֵי עֲצָמוֹת וּבְנוֹצוֹת קְמוּטוֹת…

…מְדַדִּים בִּמְהִירוּת

חוֹפְרִים קְנֵי שִׂיחַ

וּמְחַיְּכִים בִּקְרִירוּת..

פַּעַם

פִּינְגְּוִינִים יָדְעוּ  לָעוּף

מֵעַל הַמַּיִם הָרָמִים.

בִּגְלַל פַּחַד הַגְּבָהִים –

כְּבָר לֹא יַגִּיעוּ לְאָלַסְקָה.

בשיר הנושא את השם "כריש", הדובר שב ומרגיש קרבה רבה לבעל חיים המהווה לכאורה סכנה לאדם. האנשתו ניכרת בייחוס בהלה לכריש, שבא במגע קרוב עם הדובר. גם בהלה זו מובעת בכלים אבסורדיים הרחוקים מהמציאות, עד לבסוף הדובר מתעורר ומתברר שהיה זה "רק" חלום ובכלל – שאינו יודע לשחות. סיום זה נראה על פניו כבלתי רלבנטי, כי שום דבר לא התרחש והדובר כלל לא "כילה" את עצמו, כנטען בשיר, משמע: לא התרחש אסון אקולוגי ששינה סדרי מציאות ועיוות את "הגיון הבראשית", של יחסי טורף – נטרף. אלא מה: לאחר שהתעורר מחלום שהיה אמור להיות מבעית, המציאות בתוכה חי המשורר היא בכל זאת כפי שנרמז בשיר: מציאות אקולוגית קודרת, הרבה יותר מבעיתה מהחלום.

אֶתְמוֹל שָׂחִיתִי בַּלָּגוּנָה

לְצַד כָּרִישׁ עֲנָק

אֶל מֵי אוֹקְיָאנוֹס אַגָּדִי

בְּשַׁעַר פָּתוּחַ לִרְוָחָה

הִבִּיט בִּי בְּעֵינַיִם מְבֹהָלוֹת    

חָרֵד עוֹר צְמַרְמוֹרוֹת

שָׁט בְּיָם כָּחֹל-גַּלִּי

לְלֹא קַסְדַּת מָגֵן חֻלְיוֹת

הוֹשַׁטְתִּי יָד

נִפְנוּף שְׁלוֹם אַחִים.

נֶחְמָד לְהִתְוַדֵּעַ

בְּמֵי סִילוֹן עֲמֻקִּים

כִּלִּיתִי עַצְמִי…

הִתְעוֹרַרְתִּי,

לֹא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת.

.