שמעון רוזנברג

על 

השיר "משל הגפן"  מאת 

 

גיורא גריפל

 

האסוציאציה המיידית העולה משירו של גיורא היא לספר העץ הנדיב שחובר בידי המשורר והצייר של סילברסטיין, אולם הם שונים במידה רבה במשמעויות הנגזרות מהם. אמנם גם השיר מרמז על יחסי הורים וילד – כשלמעשה מטיב יחסיהם אין ודאות שאכן מדובר בבנם, שהמשורר מכנה אותו סתמית כ"איש", נטול זהות ברורה. בדרך זו הוא אף מחזק את היחסים כחד צדדיים. בשיר מובעת רק תקוותן וכמיהתן של ה"גפן" וה"תאנה" ליחס אחר מצד האיש, תקווה חסרת תוחלת ש"ישקיע" ביחסים ביניהם. 

ב"עץ הנדיב" קיימת נתינה הרבה יותר משמעותית, וחד צדדית, של ההורה (במקור האנגלי ננקטת לשון נקבה, כלומר מדובר בדמות אם שנתינתה היא טוטאלית, במשתמע יותר ממ"מצופה לכאורה מדמות אב), וקיים "ניצול" מצד הילד, אך גם הבעת רגשות, שהיא דו-צדדית, הגם שאינה "מאוזנת". הילד אינו אדיש כלפי העץ, ומביע צורך והזדקקות, המעוררים הבנה ואף מידה מסוימת של אמפתיה.

הספר להבנתי משדר, כי "זו דרכו של עולם", שיחסי הורים וילדיהם לעולם, או לרוב, אינם מאוזנים. לעומת זאת, בשיר קיים רק צד רגשי אחד – ההורים – שמוכנים לתת את פריים – ושמא מדובר בתא משפחתי שבו מצויות שתי נשים וללא דמות אב (גפן ותאנה). אולם, האיש לא רק שאינו נוטל דבר ואינו מבקש מהם דבר, אלא אדיש למתת המוצע והוא  מתבטא רק פעם אחת, בסגנון חומרני "אמריקני" גרידא:  הוא רוצה להקים משפחה, להצליח. אף בכך קיים ארמז ל"עץ הנדיב". כאשר הוא שב  אליהם פעם אחת בלבד, כ"אִישׁ קָשִׁישׁ וּכְפוּף גַּב" (ארמז שלישי לעץ הנדיב), שוב אין הוא מבקש דבר. גם כעת לא נוצרים יחסים דו-צדדיים ביניהם: הוא לא שב כדי לשבת עם/בצל הורים, וממילא הללו איחרו את המועד, אחת מהן נפטרה עוד בטרם שב. השיר מסתיים ללא האופטימיות או מוסר ההשכל, על "טבע הדברים", שקיים בעץ הנדיב. איחוד של ממש אינו מתקיים אפילו לעת זקנתם.

ראוי להציע פרשנות נוספת לשיר, החורגת מן הממד הבין-אישי גם לממד "לאומי". הפרשנות נסמכת על "סיווגם" של ההורים כתאנה וגפן, שניים משבעת המינים בהם "התברכה הארץ". האיש הוא מי שירד מן הארץ לפני שלושים שנה כדי לבנות לעצמו משפחה ועתיד כלכלי בארץ אחרת, ונראה כי הוא שב לבקר בה, אך לא לחזור לחיות בה. השיר אינו מביע יחס אהבה עמוק מצדו לארצו, הוא לא השקיע בה ולא בנה בה, במידה שתגרום לו לרצות לחיות בה (וכשחפר בה – היה זה במקרה הטוב "לצרכי פרנסה" זמנית). 

הביקור הוא מעט נוסטלגי – הוא מריח את רגבי האדמה של פעם, את מתיקות השנים שחלפו. אך גם הארץ שינתה פניה, מזג האוויר השתנה לרעה, ושמא מדובר במזגה "הלאומי"? לא השקיעו בה, לא נטעו בה עצים, והתאנה שוב אינה חונטת את פגיה (ושמא את "ילדיה"). ונותר לשאול אם, מטפורית, האיש אינו ציבור שלם, שהפנה עורף לארצו, ניצל את אדמתה, רוקן אותה  מנכסיה, ושוב אין לה חיים כקודם, ואולי גם לא תקומה. 

הגיליונות הקודמים של "נתיבים"

(אל הגיליונות האלה ולכל שאר הגיליונות ניתן להגיע דרך התפריט העליון תחת "ארכיון")

Scroll to Top