שבעת "שירי שבעה" מסמלים את שבעת ימי האבל, המנהג היהודי החכם המאפשר לאדם אבל להפרד בהדרגה ממות אהוביו וקרוביו מדרגה ראשונה, לעכל אט אט את האובדן, לצאת מתוך עצמו מ"השתבללותו" לתוך עצמו פנימה, ולשוב ולהיפתח אל העולם, להיות מסוגל לשוב ולתפקד לצורך שיבה לשגרת חיים נורמליים ככל הניתן. אלא שבניגוד לנוהג היהודי לפתוח ביתך לתמיכת מנחמים – בסדרת שירים זו חסר הממד החיצוני, התומך. הדובר האבל מצוי עם עצמו בלבד עד ליציאתו מביתו. ה"חריג" היחיד הוא דמותו המדומיינת של בנו (בשיר הרביעי שנמסר עליו בהערת המשורר כי הוא לא נכתב בשבעת ימי האבל, אל במועד מוקדם יותר). מכל מקום ההדרגתיות וההיפתחות מצויה בשירים שלפנינו, הרדוקציה של האבל ניכרת משיר לשיר, כמו חל על הדובר, במידה מסוימת, "חוק" חמשת שלבי האבל: הכחשה ובידוד, כעס, מיקוח, דכאון וקבלה.

אלא שבשירים איני מוצא את כל השלבים, ולאו דווקא בסדר ה"מקובל". כבר בשיר הראשון מצויים, לצד הבידוד, גם רחמים עצמיים ("נכמר עלי לבי" וכד') דכאון ואף כעס ("בחרונו"), ואפילו הכרה וקבלה, בשורה המסיימת (אַף אֶחָד כְּבָר לֹא יִקְרָא לִי אַבָּא), המבהירה בתוך כך גם את סיבת האבל, אך קיימת בו אי בהירות מסוימת, או כפל משמעות, והקורא עשוי בצדק להבין שהדובר הוא אב שכול, שאיבד את ילדו, או הופרד שלא בטובתו ממנו, לצמיתות. בהמשך תתבהר תמונה מורכבת יותר: הדובר לא זכה ולא יזכה להיות לאב. שמא עקר הוא?   

עוצמת המילים בשיר הראשון מצביעה על הלם, כמו שמע הדובר זה עתה "בשורת איוב", שנגזר עליו להיות נטול ילד. שלל הרגשות והמצבים מיוצגים בשפעת מילות תיאור, חלקן מומצאות כיד הדימיון של המשורר, במילים המחייבות להסב את תשומת הלב לעוצמת האבל ולגודל ההתבודדות (במילים "וישתבלל", שאינו דורש הסבר נוסף, "מתמקלטת" מלשון מקלט, שהיא בנוסף לכל רלבנטית לימי מלחמה אלה, כתוספת "חיצונית" למועקה ובמילה "באיובו" הבאה להשוות את גודל אסונו לזה של איוב), "התגגות" – מלשון עטיפת עצמו גם מעליו בגג המסתיר וחוסם כל אופק. ועליהן מוסיף מילים מוכרות כ"מתבצרת" – קרי נפשו חוסמת פתחים מפני כניסת מנחמים  או רגשות ממתנים.

אחרי עוצמת האבל ומגוון הרגשות הכאוטי והמתפרץ של השיר הראשון. בשיר השני מצויה כבר רדוקציה רגשית הניכרת גם בהתמתנות לשונית המתמקדת ברגש אחד שאינו מופיע בחוק "חמשת שלבי האבל" – קנאה במי שיש לו ילדים. וזו לא סתם קנאה – אלא "נחמצתי (וגם החמצתי) עד תרעלה" והרי הקנאה מהסוג השלילי מרעילה את נפשו של האדם, משתקת ומכשילה אותו במעשיו.

בשיר זה, בהיות הדובר גבר, קנאתו אינה בנשים, אלא בבני מינו. צא ולמד כי גם גברים – אבות פוטנציאליים, ולא רק נשים – משתוקקים לילדים. בלעדי ילד משלו, בלי מימוש ההורות, הוא אינו רק "עגלה ריקה", ברמת הפשט, כמי שאינו מוביל את ילדו הפעוט בעגלת ילדים, אלא גם "עגלה ריקה" מערך האבהות. הביטוי לקוח מהעולם החרדי, ומדברי "החזון איש" לבן גוריון, שמפרשים כי הוא בא לטעון שהעולם החילוני ריק מערכים, או למצער, שעולמו "קל" יותר, ולכן עליו לפנות דרך לעגלה עמוסה יותר. ומכאן צריך להבין כי האבהות, כמו אמהות, מעשירה את עולמו של הגבר בתובנות, בערכים, בניסיון חיים. יתר על כן, רומז הדובר שהוא אפילו "לא גבר", שכן "כל גברי תל אביב", משהגשימו את אבהותם, הם "ארזי לבנון" משובחים ויפים, כדבר הביטוי המקראי "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה" (או כדבר הביטוי הישן "בחור כארז"). משל הדובר פגום הוא, נטול כוח גברא וחסר אונים (ובמשתמע, אולי אף עקר), ובניגוד לאותו עץ אדיר, הוא נובל המלה " וָאֶבֹּל " כפולת משמעות – גם כמילה וגם אבל.