"אני מקווה שהעורב שלי לא הפחיד אותך יתר על המידה",  הפר ק' את השתיקה שהשתררה בעקבות התקרית הקצרה, וקלי פרצה בצחוק מצלצל, נעצה בו שוב את מבטה. וואו, גם העיניים הענבריות שלה היו מקסימות – וענתה שהיא דווקא אוהבת גברים עם ציפורים גדולות. תשובתה השובבה והדו־משמעית לא רק הפתיעה אלא גם קצת הביכה אותו, בעיקר בגלל שבעקבותיה  חווה התעוררות נדירה ונעימה למדי בחלציו.

"התחלתי לשאול אותךָ כמה אנשים אתה מתכנן לשכן בעיר כזאת?", המשיכה בטבעיות, כאילו שיחתם לא הופרעה כלל". "בשלב הראשון חשבתי על כאלף תושבים".

 "וממה הם יחיו אם תנתק אותם מאדמותיהם החקלאיות?"

"לא מדובר בניתוק של ממש. בשעות הלילה אמנם יתגוררו האכרים בתוך העיר המוגנת היטב, אך בכל בוקר יצא כל אחד מהם לעבד את השדה שבבעלותו או לרעות את צאנו. ודרך אגב, יהיו בה גם מחסנים מקורים ומרווחים, שיאפשרו לכל חקלאי לאכסן את היבולים או את העדרים שלו בבטחה, וגם בתי מלאכה של בעלי המקצוע, כמו נפחים וחרשי ברזל, שיספקו להם שירותים חיוניים. אה, בסופי השבוע ובחגים הולך להיות שם שמח במיוחד,", התפייט ק' שראשו החל להסתחרר קמעה, "מַרְבַדֵּי־צִבְעוֹנִים שְׁטוּחִים בַּחוּצוֹת/ הֲמוֹנִים לְבוּשִׁים לְבָנִים וּצְנִיפִים יִתְהַלָּכוּ/ יוֹמָם וָלַיְלָה לֹא שָׁבַת הַמִּשְׁתֶּה/ כִּנוֹר עִם חָלִיל בַּמֶּרְחָק יֶהֱמָיוּ/ נְעָרוֹת יְפוֹת־תֹּאַר תֵּצֶאנֶה בִמְחוֹלוֹת/ כָּל אֶבְרֵיהֶן מְלֵאִים עֹצֶר חַיִּים וְשָׂשׂוֹן/ בִּרְנָנִים תְּעִירֶינָה גִבּוֹרִים מֵחַדְרָם"*.

"לא רע, אתה גם משורר בנוסף לכל. איך אמרת שקוראים לך?"

"קים".

"ובכן קים, בהחלט אפשר להתרשם מהיתרונות הגלומים בצורת ההתיישבות החדשה והמקורית שאתה מציע. ולהערכתי האישית, סביר שהעיר הזאת שלך גם תהפוך להיות מרכז מנהלי, כלכלי, תרבותי ודתי חשוב לדרי הכפרים שסובבים אותה. אבל מצד שני, אני גם צופה שהיא תוליד כמה בעיות קשות, למשל בתחום התברואה. האם חשבת – וזו רק דוגמא אחת מני רבות – מה ייעשה עם ההפרשות היום-יומיות ההכרחיות של המוני בני האדם ובעלי החיים שיצטופפו בין חומותיה?"

קלי קמה ממושבה מבלי להמתין לתשובה ואחזה בעדינות בזרועו כדי שלא למעוד. "שמור לי את המקום, אני מיד חוזרת".  ק' עקב אחריה במבט מצועף, בעודה מתרחקת לאיטה לכיוון השירותים ושכח לגמרי שהסיבה העיקרית לכך שהיא הוזמנה על ידו להשתתף בחגיגת השתיה שלו היתה בשביל לשכוח. באותו יום מלאו לו שלוש מאות ששים וחמש שנים, אך בעוד שהוא- הרווק הנצחי, עדיין מסתובב ברחבי ארץ נוֹד בלווית עורב זעפן ועגמומי, הרי שלאחיו שֵׁת, הצעיר ממנו בהרבה, כבר נולדו ילדים, נכדים ואפילו נינים. 

"ריבונו של עולם", החלו מחשבותיו הכמוסות להתגבש לכדי תפילה חרישית ומהוססת, "האם לא הגיע הזמן שתניח לי, סוף סוף, להשתקע במקום אחד? דע לך שהגבעה הסלעית הזאת, שאליה נקלעתי הערב באקראי, טובה עבורי כמו כל מקום אחר על פני האדמה… ואולי אפילו להקים משפחה משלי? כן, הצעירה היפה והנבונה ששותה אתי מאז הגעתי לכאן נראית מתאימה להיות עזר כנגדי… אז מה דעתך שאציע לה לחבור אלי ולהביא לעולם כמה צאצאים שיְשַׁמְּרוּ את שמי וימשיכו את מורשתי? נתגורר יחד בשלווה בעיר, שאותה אני אתכנן ואייסד ואבנה ואאכלס ואחנוך, ואקרא על שם הבן הבכור שייוולד לנו בשעה טובה, וארחיב ואפאר ואפרסם, ואף אעמוד בראשה. 'הי, מוזג, מלא שוב את הכוסות ושים לנו גם שתי צלעות צלויות היטב וחתיכה יפה של בשר־נא בשביל הציפור' – ופעילות ציבורית ענפה זו לא רק שתספק לי תעסוקה ממושכת והכנסה קבועה, אלא גם מעמד חברתי גבוה, כך שלאותם זקנים נרגנים שעדיין יזכרו את חטא נעורַי לא תהיה ברירה אלא לעצום עין נוכח האות הבולט שעל מצחי… אלוהים אדירים", מחה ק' כמה דמעות שהחלו להיקוות בזוויות עיניו. "את כל אשר בראת בעולם אתה סובל ואת עֲווֹנִי אינך יכול לסבול? הן יודע אתה שהריגתו של הֶבֶל אחי היתה שגיאה שנעשתה בעידנא דריתחא ולא רצח בכוונה תחילה- מעין שגעון רגעי שאני כל כך מתחרט עליו… ו… ושכבר סבלתי מספיק בגינו. אל רחום החנון וארך אפים ורב חסד, אנא מחול ותן לי הזדמנות נוספת כדי שאוכל לחיות בערוב ימַי כשאר האדם…" 

"הכל בסדר אתך, קים? אתה מדבר עם עצמך".

"הכל דבש, מותק. בואי שבי. הזמנתי לך עוד קצת יין ואפילו משהו קטן לאכול – ויש לי גם איזו הצעה מענינת בשבילך".