1. נדמה שכוחו הפואטי הגדול של המלך דוד מתגלה כאשר הוא מקונן על מותם של אלה שמתים בגללו. קשה להבחין בדיוק אם הוא עושה זאת משום שהוא יודע להתנתק מן הנסיבות שגרמו למוות ולהתייחס אל עובדת המוות כשהיא טהורה משאלת אחריותו למותם של נשואי הקינה. או שאולי הוא עושה זאת כדי לכסות על מניעיו הנסתרים באמצעות פואטיקה נשגבת.
2. ישנה אפשרות נוספת: הפילוסוף הספרדי אורטגה אי גאסט כתב בשנת 1925 מסה על "הדה הומניזציה של האמנות" ובה הוא מתאר את הסצנה הבאה: ליד מיטתו של אדם גוסס נמצאים ארבעה אנשים. אשתו, כומר, עיתונאי ואמן. אורטגה אי גאסט בודק את מצבו של כל אחד מהם מול האדם הנוטה למות ואת יכולתו לתווך לנו את הסצנה.
3. מתברר שככל שהצופים קרובים יותר מבחינה אישית אל הנוטה למות כך יכולת התיווך שלהם קטנה. אשתו של הנפטר הפוטנציאלי כה מעורבת במתרחש וברגשותיה עד שיכולתה לתווך לנו מה קורה פחותה ביותר. הכומר שמעוניין להוציא ממנו וידוי לפני מותו יכול לעשות זאת מעט טוב ממנה. העיתונאי מנסה לנסח את המתרחש כידיעה לעיתון ולכן הוא יעשה זאת טוב משניהם. אבל האמן יעשה זאת טוב מכולם משום שהוא איננו רואה אדם גוסס אלא קומפוזיציה המורכבת מאור וצל.
4. יכול להיות שדוד המלך הקדים את זמנו של אורטגה אי גאסט ועושה זאת מבלי שקרא את המסה שלו. ובכל מקרה, בשלושת המקרים שבהם דוד מקונן הוא מתגלה כמשורר עילאי. וכולם מתרחשים בשמואל ב'.
5. המקרה הראשון הוא מותם של שאול ויונתן אהוב נפשו של דוד. שדוד לחם בהם כדי לרשת את שאול. אחרי נפילתם בהר גלבוע הוא מקונן את השורות שילוו אחר כך בעתיד הרבה חברים שלי שנפלו בקרב אל קברם: "צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יְהוֹנָתָן נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים. אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים וַיֹּאבְדוּ כְּלֵי מִלְחָמָה". (שמואל ב א, יז-כז)
6. המקרה השני הוא מותו של תינוק החטאים שלו ושל בת שבע אשת אוריה. כאשר הוא מסביר לאנשי חצרו מדוע הוא מתנהג באופן הפוך. כל עוד התינוק היה חי הוא התאבל, אך משנודע לו דבר מותו הוא מפסיק את האבל וקם לרחוץ:

"וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ? עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי". (שמואל ב יב כג)  דוד, כמו כל אקזיסטנציאליסט טוב, מסמן את חץ הזמן השרירותי והבלתי הפיך "עוד אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי". כמה נפלא.

7. המקרה השלישי מתרחש כאשר אבשלום בנו מורד בו, משתלט על פילגשי אביו (כלומר מסמן שהוא זכר האלפא החדש בעדר) אך לבסוף ניגף ונמלט על נפשו, עד שהוא נאחז בשערות ראשו בענפי האלה. שם כבר מצא אותו יואב בן צרויה שביד קשה משפד אותו בשלושה שבטים ומכה אותו אל החומש. נושאי כליו של יואב כבר מבצעים באבשלום וידוא הריגה, כראוי לנהלים הנוהגים בצבא הישראלי הכי מוסרי בעולם.
8. הוי כמה שדוד בכה. דּוּדִים שלמים הוא בכה. וכמה פעמים שהוא מזכיר את עובדת היות אבשלום בנו האהוב, ומציין שוב ושוב את העובדה שהוא מת. הכול אצלו בא בכפולות. בבחינת פעמיים כי טוב, (אם יותר להיות לרגע ציני):

"בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי. וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלוֹם (שמואל ב יט א'ב').