ועם זאת "מגבלותיו" – בהן הוא מודה בצניעותו היתירה – אינן בולמות אותו. אביחי מצהיר כי השירה היא חייו, שגעון שדבק בו, והיא מצילה את חייו (אפרופו "אסטרטגיה של התמודדות" שציינתיה בפרק הקודם): "אֲנִי מַתְמִיד בְּשִׁגָּעוֹן/שֶׁדָּבַק בִּי מִשּׁוּם מָה/וּמִשּׁוּם מָקוֹם….הַשִּׁירָה יוֹדַעַת/ לָשֵׂאת אֶת הַנְּפִילוֹת/וּלְהַנִּיחַ אוֹתָן עַל הַכַּר" (בשיר "משום מה", עמ' 49). ככזו, אמנות השירה היא מתת, ולכן אינה קיימת על מנת לקבל שכר – הוא אומר וברמז דק אולי בכל זאת הוא מצר על כך שאינה זוכה אפילו למנת חלקו של " נַגַּן הַסַּקְסוֹפוֹן בְּקֶרֶן רְחוֹב זוֹכֶה לַקָּהָל שֶׁגַּם מְתַגְמֵל אוֹתוֹ כְּנִדְבַת לִבּוֹ שִׁירָה נִקְרֵאת חִנָּם" (עמ' 44). כך או כך, הוא מהמשוררים ה"מוכרחים" (בשיר "מעשה שטן", עמ' 39). ובנימה דקה של הומור הוא מודה שהשטן הוא שכפה עליו לכתוב, והוא ממשיך וכותב גם אם אינו עומד בדרישות הסף של "סוכני השירה", בניגוד למשל לחברו שחדל לכתוב לאחר שהבין כי לא 'נולד' להיות משורר: 

זֶה מַעֲשֵׂה שָׂטָן

וְהַשָּׂטָן חָכָם כִּי הוּא הַשָּׂטָן…

…לִי אֵין

אֶת הַפְּרִיבִילֶגְיָה שֶׁל הֶחָבֵר

גַּם אִם אֵינִי עוֹבֵר בְּמִסְנֶנֶת

סוֹכְנֵי הַשִּׁירָה

ובשיר עיפרון (עמ' 31) הוא מודה, בפשטות, בפני אישה הקוראת בשיריו (אלמלא נכחתי בהשקת ספרו לפני ימים אחדים לא הייתי יודע כי התכוון לרעייתו) "אֲנִי לִפְעָמִים עִפָּרוֹן מְחֻדָּד וְלִפְעָמִים עוֹפֶרֶת קָשָׁה וְתָמִיד מַמְשִׁיךְ לִכְתֹּב גַּם כְּעִפָּרוֹן שָׁבוּר ". קרי: הוא מכיר בכך שלעתים יצירתו, כמו מצב בריאותו, תהיה "רופפת", שבורה, ולא כפי שהיה רוצה – וגם זה מצב של ארעיות, או אי יציבות, נורמלי ומוכר (ואוי למשורר שלא יכיר בכך, שאין הוא יכול להבטיח שהשיר יהיה תמיד "מחודד"). ועדיין הוא שואב עידוד מהקוראת, שכן היא לא חדלה לקרוא, ולומד מממנה, שכן "הִיא קוֹרֵאת אוֹתִי בִּבְהִירוּת דַּרְכָּהּ אֲנִי מֵבִין". הקוראת היא "עזר כנגדו". המגע עמה, בייחוד כמי שמכירה אותו "לפני ולפנים", יכול להעשיר אותו ואת כתיבתו, וניכר כי אוזנו כרויה לדברי ביקורת או "ניתוח" של שירתו.

נותר לתהות קצת מדוע מודה המשורר ב"מגבלותיו" ובנטייתו להקשיב לקוראיו ואף לכוון אליהם את אופן כתיבתו, "בגובה העיניים", כפי שעלה מהשיר "ייתכן". המשוררים ברובם אינם נוהגים לשוחח או לענות בשיריהם לקוראיהם ומבקריהם, או להודות באיזו נחיתות ביחס למשוררים "גדולים". חלקם גם אינם מתאימים את כתיבתם לגחמות או להבנת הקוראים. אבל קמחי הוא מהמתבוננים והמקשיבים לאחר ופתוח ללמוד מהם, ניזון מהם, זקוק לקוראים, אולי רוב המשוררים לא יודו בצורך זה, אך הוא – משורר ואדם צנוע, שרגישותו אינה נרקיסית, אגוצנטרית, אין לו קושי להודות וליהנות מכך.

עובדה זו נרמזת גם בשיר הפותח במילים "בבקשה אני מבקש רגע של הקשבה" המזכיר כמובן את שירו האלמותי של נתן זך, "רגע אחד שקט בבקשה". כאן המקום לציין גם את שירו של פיני רבנו "קֹדֶם שֶׁנַּמְשִׁיךְ יֵשׁ לִי מַשֶּׁהוּ חָשׁוּב לוֹמַר…."  בספרו "בסוף כל השירים באים אל האוזן למות". אמנם ההמשך והמוקד של כל אחד מהשירים שונה, אך ניתן גם למצוא קווי משותפים ברמת הדרש. שירו של קמחי – כמו גם שירו של פיני רבנו –  הוא בעל יסוד ארספואטי, במובן של עיסוק וקריאה בשירה, בניסיון להכילה, להבינה.

בְּבַקָּשָׁה  אֲנִי  מְבַקֵּשׁ  רֶגַע  שֶׁל  הַקְשָׁבָה  בִּדְבַר

הַנִּסָּיוֹן לְהָכִיל אוֹתָהּ אוֹ לְפַצֵּחַ אוֹתָהּ אוֹ לְהַעֲנִיק

לָהּ הַעֲרָכָה מְנֻמֶּקֶת אִם כִּי אֲנִי יָכוֹל לוֹמַר בְּמִדָּה

גְּדוֹלָה שֶׁל בִּטָּחוֹן שֶׁהַשִּׁירָה נֶעְתֶּרֶת לַהוֹזִים וּבְכָךְ

יֵשׁ מִן הַיְּהִירוּת שֶׁגַּם אֲנִי לֹא פַּעַם חוֹטֵא בָּהּ אַךְ

עָלַי לְהוֹדוֹת שֶׁטֶּרֶם נִמְצְאָה דֶּרֶךְ אַחֶרֶת לְהִתְמוֹדֵד

אִתָּהּ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גַּם אֹמֶץ וְגַם הֲגִינוּת

בין אביחי לזך מתקיימות מספר נקודות השקה חשובות, כמו ההודאה של המשורר בהחמצה (או בחשש מהחמצה), ובקוצר היכולת ליצור מגע והזדהות מלאים עם מושאם. אביחי חושש ומזהיר מפני חטא היהירות העלול להקשות על הכלת השירה, אפילו אם השירה "נעתרת". גם אצל זך הדובר מפקפק בעצמו וביכולת להבין, והמגע והקשר אינו מתממש כראוי. שנית שני הדוברים הם כמי שעומדים ו"מפספסים" את הקודש. אצל זך המגע המוחמץ הוא עם אדם בעל הילת קדושה, אולי סוג של אב רוחני שיכול היה להיות לו, מעין נביא-משורר, הוזה, איש אלוהים? (יש המפרשים כי מדובר בזך עצמו המשוחח עם בנו שלא נולד), אצל אביחי  – המגע הוא עם השירה, הקדושה לו, זאת כבר למדנו, שירה ש"נעתרת להוזים" – תכונה שלא כל אחד זוכה בה. ובשניהם קיים ניסיון להבין לעומק את מושא המפגש, אולם הם נדונים לכשלון, ולו חלקי. אפשר גם שההחמצה נובעת ממחסור באומץ (ובהגינות?) כפי שמציין אביחי בשורה האחרונה, וזך מרמז כמתנצל: "הוּא הָלַךְ/וְעָבַר עַל פָּנַי. יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי /אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה /לָדַעַת מַה שֶּׁלֹּא יָדַעְתִּי".

בתנועה מתמדת בין העולם הפרטי למרחב הגיאוגרפי כתיבתו של קמחי מביעה קרבה פיסית ורגשית לסביבה היומיומית, לרחוב ולשכונה, בעירו ירושלים, שבה הוא מהלך – כאמור מוטיב בולט בספריו הקודמים. קרבה יתירה הוא מביע למשפחתו, להוריו הקשורים בטבורם לעיר הולדתו זו, לרעייתו ולילדיו. הרגש מתבטא בין היתר במבט נוסטלגי מתגעגע, כמו גם ל"משק כנפי ההיסטוריה" הקיבוצי והפרטי. אלא שהשכינה היא גם עול, הרובץ על ירושלים, או על חלק מתושביה, יוצר ריחוק בין דתיים לחילוניים כאביחי. אך, אף שאין הוא דתי, לא לדת עצמה הוא מפנה עורף (כאמור, בעת צרה פנה לרבי ליבוביץ', אך אפשר גם שתוחלתו בו נכזבה), אלא ל"שימוש" ולהזרה שבדת. מחד הוא חש בקדושה שמשרה העיר ומאידך יש בו ביקורת לכבלי קדושה זו, שחש בה זרות. ייתכן שהעולם הדתי הממסדי, ככל שהתרחב, כך התרחק ממנו, ושוב אינו מקבל אותו ואת שירתו ולכן, בשיר "ערב שבת" (עמ'51) הוא מלין:

….כְּשֶׁהָיִיתִי חוֹלֵף עַל

פָּנָיו [בית ילדותו. ש.ר.] וּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת וְהַמִּקְוָאוֹת הוֹלְכִים וּמִתְרַחֲבִים

אֲנִי זָר בִּשְׁכוּנַת יַלְדוּתִי וְאֵינִי מְקַבֵּל וְלוּ דָּלֶ"ת

אַמּוֹת לְהִתְפַּלֵּל בָּהֶן אֶת שִׁירָתִי אַךְ הֵם שָׁבוּ

וְאֵינִי עָצוּב כִּבְעַרְבֵי הַשַּׁבָּת הַחֲלוּלִים.

ובשיר "חורף בירושלים" (עמ' 16): מעבר לתיאור ריאליסטי, על מגבלותיו הפיסיות של המשורר, הוא מצוי והולך בין אימת קודש לאימת חושך (ובמקביל – בין תכלת לבן, כצבעי דגל המדינה, לבין תכלת שחור – המרמז על הדרדרות לקנאה מטורפת, כבסיפורו של עגנון "הרופא וגרושתו"). ניכר כי הללו הם שני צדדים לאותה מטבע. אפשר למצוא בקודש ובחושך סמל למצבנו הפוליטי-בטחוני ה"חורפי" והסוער בכלל, ושל מצבה של ירושלים, הקרועה. קרי: בשיר יש מידה מסוימת של חרדה ואימה, מפני הבאות, לצד אפשרות שיימצא מפלט קטן ולו רעוע, כבקתה בלב הסערה:

בֵּין

תְּכֵלֶת לָבָן לִתְכֵלֶת שָׁחֹר

בֵּין אֵימַת קֹדֶשׁ

לְאֵימַת חֹשֶׁךְ  

בֵּין סִמְטָאוֹת מוּאָרוֹת

לְסִמְטָאוֹת אַפְלוּלִיּוּת

בָּהֶן אֲנִי הוֹלֵךְ סוּמָא

וְנֵר בְּיָדִי

חֹרֶף בִּירוּשָׁלַיִם

דּוֹמֶה לְשִׁטָּפוֹן בְּיַעַר עָבוֹת

שֶׁבְּלִבּוֹ בִּקְתָּה וְהוּא סָפוּן

לְאוֹרוֹ שֶׁל נֵר

בשירים אחרים מספר המשורר על קשיי הראייה האמיתיים שלו. אך בשיר זה הוא מדמיין את עצמו כהולך סומא, עיוור לגמרי. אם כן, מדוע יחזיק נר בידו? – מן הסתם כדי שיראוהו אחרים ולא ייפגעו בו? ואולי כדי שיסייעו הם לו שלא ייפגע ממכשולים. והנה בתלמוד בבלי, מגילה כד, מסופר כך:

 וכי מה אכפת ליה לעיוור בין אפילה לאורה, עד שבא מעשה לידי. פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו: בני אבוקה זו למה לך. אמר לי: כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הפחתין ומן הקוצין ומן הברקנין.

סבורני, לא רק שאין המשורר רוצה להיפגע, אלא משום אופיו גם אינו רוצה לפגוע, שלא ישים העיוור מכשול בפני אחרים. אך הנר הוא גם רמז לדלות, לחולשה ומשבר (בניגוד לאור החזק של אבוקה, בסיפור התלמודי). זהו אור קטן וחלש שיש חשש כי לא יספיק כדי להבחין בסכנה, בשיטפון  ביער עבות, שמעצם טבעו אפשר ללכת לאיבוד בו גם בשעות יום, וכל שיש כדי להיאחז בהם – הם בקתה בלב יער ואור נר חלש. 

אולם יותר משהוא דואג לעצמו – חרדתו מחריפה כשמדובר באנשים היקרים לו (ומניסיון אישי – ניכר כי הוא חרד, ולפחות מזדהה עמוקות עם צרתם וסבלם של אחרים, שאינם בני משפחתו). מוכיח זאת השיר הארוך ביותר בספר  "רעייתי בבית החולים" (עמ' 28) שיש לקרוא בקול רם, במהירות רבה, ללא פסיקים ונקודות, ובנשימה עצורה – כפי שכתוב השיר הנהדר הזה, שאצטט ממנו:

אוֹחֵז בְּכוֹחַ בְּיָדֶיךָ הַמְּפַרְכְּסוֹת עֵינַיִךְ הֲפוּכוֹת

הַבַּיִת מִתְפַּזֵּר בֵּין גַּלְגַּלֵּי אֲלֻנְקַת מָדָ"א רִשּׁוּמִים

אֲדֻמִּים פְּסֹלֶת בְּדִיקוֹת בֶּהָלַת חֲדַר מִיּוּן אַתְּ לַחֲדַר

טְרָאוּמָה מַדָּדִים עֵרוּי בְּדִיקוֹת-דָּם הַשְׁעָרוֹת

דַּלֶּקֶת קְרוּם הַמֹּחַ דַּלֶּקֶת רֵאוֹת זַעֲזוּעַ מֹחַ מִנְּפִילָה

אוֹחֵז בְּיָדַיִךְ מְלַטֵּף בִּדְבֵקוּת אֶת מִצְחֵךְ הַקּוֹדֵחַ

…. רַעְיָתִי אַתְּ מְחַרְחֶרֶת כּוֹפָה יָדַי עַל יָדַיִךְ שֶׁלֹּא

תִּשְׁלְפִי אֶת הָעֵרוּיִים עֲצַבַּי מִסְתָּרְגִים בַּמּוֹנִיטוֹר

עַד קְצֵה הַמִּסְפָּרִים נֶאֱחַז בַּשְּׁפִיּוּת נֶאֱמָן לַמְּשִׂימָה

כָּעֵת בְּדִיקַת נִקּוּר מָתְנִי נִשְׁמָתִי מִתְכַּוֶּצֶת…….

…………………………..חָרֵד מֵהַתּוֹצָאוֹת לוּ יָכוֹל

הָיִיתִי לִהְיוֹת בִּמְקוֹמֵךְ ….

לסיום – משהו על עיצוב וצניעות. כבר נאמר שיש בשירתו של אביחי צניעות המעוררת הערכה רבה.  גם מראה הספר "משרת"  עובדה זו. ממדיו של הספר, או שמא יש לומר, קוטנו, ניכרים במספר הצנוע של עמודיו, כ-60, כולל תוכן עניינים, בעימוד המזכיר פנקס, כריכתו לבנה ונטולת ציור או צילום.  לזה אני קורא: ספר נקי וטהור.

[1] https://alaxon.co.il/thought/%D7%90%D7%A8%D7%A2%D7%99%D7%95%D7%AA/