בעודה מתהפכת במיטה היא משחזרת את הפעם האחרונה שנפגשו. הן צפו במופע קרקס בו אביגיל הופיעה על הטרפז, ובתום המופע ישבו לאכול יחד: היא, וענבל ואביגיל, שפעם היו מיודדות עד שבתיכון הקשר ביניהן דעך. ענבל ישבה חמוצה במשך כל המופע, אבל אמה רצתה להישאר. היא אהבה לדמיין את עצמה שם למעלה במקום אביגיל, חסרת פחד, מלהטטת בין גבהים לעיני קהל אוהד, מתפעל. וכשישבו לאכול אמה הרגישה איך היא מתמלאת פחד ממה שענבל תגיד ברגע שיגיעו הביתה. כשחיכו לאוכל, השיחה התגלגלה ממש כרגיל, התעדכנות הדדית בחיי זו וזו, ואביגיל הייתה הראשונה לומר שהיא מותשת ושתחזור הביתה. מיד ענבל הצהירה שהיא הולכת גם כן, ואמה נותרה שם לאכול לבד, והנקניקייה בלחמנייה שהזמינה, במקום שתעלה בה נוסטלגיה לשמחה שהייתה חולקת פעם עם אחותה כשהיו צופות במופעים כאלה כילדות, הותירה בה טעם מר.

אותו טעם עולה עכשיו בפיה שעה שהכריחה עצמה לצאת מהמיטה ולהתארגן לקראת הפגישה עם אביגיל, מאלצת את עצמה שלא לבטל הפעם, למרות התקף החרדה שרובץ לפתחה. היא כבר יודעת לאבחן אותו מזדחל אליה, לזה היא ממש לא צריכה את לימודי הפסיכולוגיה.     

היא דוחקת בעצמה לצאת מהבית, ולכאורה לא אמור להיות בכך קושי, רק לעזוב לשעה-שעתיים ולחזור. היא מגלגלת לעצמה את השיחה המצפה לה: בלה בלה בלה, חוסר הבנה הדדי, בלה בלה בלה, אביגיל אינה מרוצה מחייה בעוד היא מקנאה בה, בלה בלה בלה, דיבורה של אביגיל מרחף מעליה ולא נוגע בה. היא מביטה שוב בנעליה – ותוהה מה אותן נעליים ממש עושות עכשיו נתונות ברגלי אחותה. הצללים בחדר גדלים, ראייתה נעשית מגורענת, נקודות לבנות ושחורות מכסות הכל בערבוביה. היא לא מצליחה לזכור מתי ישנה לילה מלא ושפוי.

יש להודות בזה: לדבר עם אביגיל שוב – היא לא מסוגלת. הרי רק אתמול, לפני שנותקה השיחה ביניהן, ואביגיל סוף סוף חילצה ממנה פרט אחד ממשי מחייה. אמה סיפרה שאחותה הניפה את דגל השתיקה וההיעלמות, ואביגיל אמרה, גוון מתעתע של קלילות צבע את קולה: "אולי ממילא הקשר הזה איתה עושה לך רק רע. אולי זה לטובה, זה נותן לך עכשיו מרחב נשימה, בלי ללכת על קצות האצבעות לידה." אמה החניקה בתוכה צחקוק מריר, השתיקה את ההבנה המיידית: "אוי, אביגיל, איך רואים שאת בת יחידה."

לא, היא לא מסוגלת להיפגש איתה עכשיו. אבל גם לא מסוגלת לכתוב לה שוב מדוע אינה מתכננת להגיע, לא יכולה לשאת את הביקורת שתעלה, כמו פצע שלא מפסיק להיפתח ולשתות דם. היא כותבת לה בווטסאפ: "אני מצטערת אני לא יכולה לבוא", ככה כמו שזה, בנשימה אחת ללא שמץ פיסוק, ומכבה את הנייד. ברכיים מתכנסות אל עיניה, האם תעולל לאביגיל מה שעוללה לרבות לפניה – ותיעלם לה מהחיים? האם תהיה אביגיל בדיוק כמו כל היתר?

מה לא הייתה נותנת כדי להיות באמת אמה הנורמלית. היא קמה ומתיישבת מול היומן שלה, מחברת כריכה קשה, ואיזה קול עולה בה, קולה של זו שכבר התנסתה בחיתוך כל כך הרבה חברים מחייה, אפילו כאלה שנדמה לרגע שהיו כמו משפחה. אולי זו בכלל מן דפיקות שרצה בגנים, אולי זו אפילו לא אשמתה שהיא כזאת. הרי מסתבר שגם אחותה מוצאת את המסוגלות לעשות ממש עכשיו את הבלתי ייעשה – חותכת מחייה את אמה גם כן. "חשוב לדייק כאן," אומר הקול, והיא דולקת בעקבותיו בכתיבתה. "יש לך אחות שאת בנתק ממנה. אבל יש לך אחות. והרי איפה שנכשלת עם חברים, ברור שתיכשלי כפליים עם מה שמראש מועד לפורענות – עם המשפחה." היא אוחזת בעט בחוזקה, לוחצת את החוד אל הדף. אחותה נהגה לצחוק על אופן כתיבתה העקמומי, על צורת אחיזתה בעט ואיך ידה הייתה מונחת על הדף על צידה באופן משונה. עכשיו רק צחוקה של ענבל נותר לרחף בראשה.

הבלבול מוסיף לאיים להכריע אותה – אם לענבל באמת יש את מה שיש לה… היא לא מעזה לומר את זה במפורש, חוששת ממה שיעלה בגורלן אם תאמר את הדברים כפי שהם, ותספר באמת, ולו רק לעצמה, על ענבל.

"אם ענבל הפילה ואני חנות החרסינה – איך אני אמורה להישאר שלמה? ואולי יש להניח לפילה להסתובב בפנים ככל שתרצה, הכל יתפצח ויתנפץ לרסיסים, אבל הפילה תישאר כאן, בין הקירות. השייכות חזקה יותר מהאהבה.״

הדיו נעשה מעומעם וגמלוני בידה. היא תולשת דף מהיומן וכותבת: "כל מה שאני באמת רוצה, זה קבלה ואהבה. את מוכנה לקבל אותי? תוכלי לעשות את זה בשבילי? תמיד תהיי אחותי, תמיד אהיה אחותך. אף אחת מאיתנו לא תוכל למחוק את הקשר הזה. רק שתדעי, תמיד אוֹהַב אותך."

                                                                *