בין דימיון למציאות

אור רוזנבליט

בַּשָּׁבוּעַ שֶׁעָבַר הָעֵינַיים הַחוּמוֹת שֶׁלְּךָ שָׁרְקוּ לְכִוּוּנִי, חַמּוֹת כְּמוֹ

שֶׁמֶשׁ בַּצַּוואר שֶׁל פּוֹעֲלֵי בִּנְיָן כְּבֵדִים.

הִלְחַנְתִּי אֶת קוֹלְךָ בְּקָקוֹפוֹנְיָה שֶׁל צְרִימוֹת כִּינּוֹר, הִלְחַמְתִּי מֵיתָרִים

בְּמֶלְקְחוֹת זָהָב.

חִבַּרְתִּי חֹם יַלְדוּת לִידִידוּת.

רָצִיתִי שֶׁיִּפְרוֹץ שָׁרָב –

אֶתְמוֹל, כְּשֶׁקּוֹלְךָ טִפֵּס בִּי כְּמוֹ הַפְתָּעָה שְׁגוּרָה, הַעֲלָאַת גֵּרָה, הוּצַפְתִּי

כְּמוֹ שֶׁדָּם נִקְפָּא כְּשֶׁמַּחְדִּירִים לְתוֹכוֹ אוֹפְּטַלְגִּין בַּחֲדַר הַמִּיּוּן, וְזֵכֶר

רַעֲמַת הַתַּלְתַּלִּים שֶׁלְּךָ (פְּרוּצָה כִּשְׁמֵי מַחֲנָק) שָׂרַט אוֹתִי.

חָמַסְתִּי אוֹתָהּ. הָלַכְנוּ (חֲמֵשֶׁת הָאֲרָיוֹת הָאַפְרִיקָאִים וַאֲנִי)

מִתַּחֲנַת הַטְּרֶמְפִּים הַצְּהוּבָּה בְּסֵנֵגָל,

אֶל לְיַד בֵּיתֵנוּ

בְּמוֹרַד הַנַּחַל

לִקְנוֹת גְּלִידָה וָנִיל.

כְּשֶׁנִּפְרַדְנוּ הִנַּחְתִּי גּוּפִי עַל גַּפָּיו,

אַךְ שְׁקִיעָה רַבַּת יֹפִי בְּכֹתֶם לֶחְיוֹ

שֶׁמָּשְׁכוּ בָּהּ חַכּוֹת דָּג שְׁקוּפוֹת מִבִּכְיוֹ

מִתְּשׁוּקָה נֶחְרְדָה כְּשֶׁנָּשַׁכְתִּי שְׂפָתָיו –

וּמִשֶּׁסַע שְׂפָתָיו הַנֶּקְטָר הַנִּכְסָף

הִתְמַמֵּשׁ וְלַהַט בְּזָהָב מְפֻתָּל,

וּבָקַע מֵחָזִי מִן צִיּוּץ מְאֻגְרָף

וְצִלּוֹ, צֵל תִּנְשֶׁמֶת, בַּפֶּתַח הֻטַּל:

"אֲנִי רָצָה בְּיַעַר כְּרַסְתָּן וְרוּסִי

מְגֻשָּׁם, שֶׁשֵׂיבָה מַשְׁחִירָה בּוֹ בְּרוֹשִׁים

מְעֻמְלָן, מְגֹהָץ, רַק עֶרְגָּה בֻּלְמוּסִית

אֱלוֹהֵי שׁוּם דָּבָר בִּשְׁתִיקָה מַאֲשִׁים"

וְהַלַּיְלָה יָרַד וְיָרֵחַ סָבַב

וְהַשֶּׁמֶשׁ הִפְצִיעָה בְּבוֹא הַשָּׁרָב