קצת אחרי נֶיְפֶּלְס עצרנו כדי לתדלק את הרכב, ובאותה הזדמנות קנינו גם כרטיס לוטו כפול תמורת ארבעה דולרים. הפרס הראשי בהגרלה של אותו ערב עמד על 2,040,000,000 – הגדול ביותר בהיסטוריה של ארצות־הברית, ובמשך שעה קלה החלפנו בינינו רעיונות בנוגע למה שנעשה עם הכסף.

כמיליארדרים חדשים כמובן שרכשנו המון נדל"ן: פנטהאוז מרווח על קו המים של פִישֶׁר־אַיְלֵנְד, אחוזה נחמדה לחוף הים התיכון שתשמש לנו כבסיס לטיולים באירופה – התלבטנו בין צפון־מערב איטליה לדרום־מזרח צרפת – ודירה מרווחת לכל אחד מהילדים בישראל. והיו גם דיונים ערים על מכוניות יוקרתיות עם שמות מפתים כמו למבורגיני ומזראטי, מטוס מנהלים שיחסוך את העיכובים התכופים והבלתי צפויים בשדות התעופה השונים ברחבי העולם, ואפילו יאכטה מפוארת שתאפשר לנו ביקורים באיים מבודדים מתי שמתחשק. ולא שכחנו הרבה פינוקים גם לשאר הקרובים ולדַנְקֵן, כלב הקָבַשׁוֹן המתוק שחָלַק אתי את המושב האחורי של הסּוּבָּארוּ קְרוֹסְטְרֵק הלבנה וכרסם באדישות את אחד הצעצועים החביבים עליו.

”רגע אחד,” ציננה דּוֹנָה גיסתי האמריקאית את התלהבותנו, ”אצלנו, אם רוצים לקבל מיד את סכום הזכייה במלואו צריכים לוותר על חלק ניכר ממנו וגם לשלם מס מאד גבוה על כל השאר. סביר אפוא שבסופו של דבר תקבלו פחות משליש, משהו כמו שש מאות וחמישים מליון דולר.”

”זה הכל?” התקוממה זוגתי, ומיד שינמכנו את הנכס האירופי וויתרנו על המטוס הפרטי, ואחר כך גם התווכחנו קצת עם דונה על רקע התנגדותה העקרונית למשחקי המזל. כדי לחזק את עמדתה הנחרצת בנושא היא תיארה בפנינו תופעה פסיכולוגית הנקראת הֶדוֹנִיק אָדָפְּטֶיְשֶׁן, שעל פיה לכולנו יש נקודות אושר קבועות שאליהן אנו מתכנסים אחרי כל חוויית חיים משמעותית, בין אם עצובה כמו בשורה מהרופא על תחלואה בסרטן מפושט, לא עלינו, ובין אם משמחת כגון זכיה בהגרלה כלשהי. וכיוון שסירבנו להשתכנע, היא הוסיפה כמה סיפורי עבר טראגיים אודות אנשים שזכיותיהם התפרסמו בשנים האחרונות בתקשורת המקומית: על עימותים קשים עם בני המשפחות שציפו לקבל מהם תמיכה כלכלית נדיבה והתאכזבו כשזה לא קרה, לרבות סכסוכים שהסתיימו בגירושים מכוערים ובניתוק הקשרים עם הילדים; על עמיתים מהעבודה שפנו לבתי המשפט בנסיון להוכיח שהם השתתפו במילוי הטופס ולכן זכאים לקבל את חלקם, ועל תביעות הזויות אפילו מאנשים זרים לגמרי שטענו כי הזוכה גנב מהם בדרך מסתורית את כרטיס ההגרלה; על מתעשרים שהפכו להיות מטרה מועדפת עבור כל מיני נוכלים ועבריינים שניצלו, רימו או אפילו סחטו אותם; וגם על כאלו שסתם בזבזו את הפרס הגדול בחוסר אחריות ונותרו עניים ואומללים.

באזור פוֹרְט־מָאיֶרְס בִּיץ' פנינו לכיוון החוף המערבי של פלורידה כדי להתרשם מהנזקים שגרם שם הוריקן אִיָּן כחודש ימים קודם לכן. שלטי הרחוב שהתרסקו, הכבישים שנסחפו, הגשרים שהתמוטטו, העצים שנעקרו, כבלי החשמל שנקרעו, הגגות שהתעופפו והווילות שהוצפו – ואסור לשכוח כמובן גם את 161 ההרוגים שנמנו בסופו של דבר – גרמו לנו להשתתק והזכירו את כוחו האדיר של הטבע ואת אפסותם של בני האדם, לרבות אלו שמאמינים שכספם הרב יוכל לגבור על כל אסון או אפילו למנוע אותו.

כדי לחזור לכביש 75 השתמשנו בדרך צדדית, צרה ואפלולית, שהיתה מחופה בחלקה בצמחיה טרופית עבותה, ואחרי מספר דקות של נסיעה נינוחה האיץ לפתע רכב שחור מאחורינו, עקף אותנו בפראות ואילץ את זוגתי לרדת לשול ולעצור על שפתה של תעלה עמוקה. ובטרם עלה בידה להחליף להילוך אחורי כדי לנסות להמלט מהמלכודת זינקו לעברנו שלושה רעולי פנים, הצמידו את אקדחיהם אל חלונות המכונית ופקדו עלינו לצאת ממנה במהירות ולהרים את ידינו.

”את הכסף!” שאג הבריון, שנראה כמו ראש הכנופייה.