בין דימיון למציאות

חגי ב. פרץ

זֶה לֹא הַמַּנְעוּל, אֶלָּא כִּתְמֵי הַדְּיוֹ,

זֶה לֹא הָעֵינַיִים, אֶלָּא הַסָּגוֹל הַמְּקֻומָּט הַקָּרוּעַ,

אֵלּוּ לֹא קְצָווֹת הַשֵּׂעָר, זֹאת הַשְּׂרִיטָה,

זֶה לֹא צֶבַע הַדָּם, זֶה הַחֲתָךְ,

זֶה לֹא הַיּוֹפִי, אֶלָּא הַפַּסִּים הַמְּרוּחִים,

זוֹרְחִים אֶל תּוֹךְ הַחוֹשֶׁךְ.

הַצְּבָעִים שֶׁל אֶתְמוֹל דּוֹהִים,

הַגְּוָנִים שֶׁל יְמֵי הַמָּחָר מִתְעַרְבְּבִים

עִם רוּחוֹת הַזְּמַן, חוֹלְמִים

אֶת דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁאַף פַּעַם לֹא יִתְרַחֲשׁוּ, לוֹחֲשִׁים

סִפּוּרִים עַל דְּבָרִים שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא קָרוּ, מַשְׁאִירִים

רְסִיסִים מְפֻזָּרִים שֶׁל הַהֹוֶה שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה.

אַחֲרֵי הַכֹּל, מָה נִשְׁאַר?

מִלִּים כְּתוּבוֹת צִבְעֵי מַיִם בָּאֲוִיר

צְעָקוֹת מִתְעַרְבְּלוֹת בְּרֹאשׁ הַר,

גַּפְרוּר נִשְׂרָף בְּתוֹךְ קֶצֶף גַּלִּים,

סִיבוּב הָרֹאשׁ, הַקֶּצֶב, הֶעָלִים,

מַשַּׁק כַּנְפֵי פַּרְפַּר, עָף-עָף נִסְגַּר.

זֶה לֹא הָרֶגַע שֶׁחוֹלֵף

זֶה הָרֶגַע שֶׁנִּשְׁאַר.

פָּגַשְׁתִּי פַּעַם צַיָּר עִוֵּר צְבָעִים.

רָאִיתִי אוֹתוֹ מַבִּיט עַל הַיָּם, מְצַיֵּר. שָׁאַלְתִּי –

"גַּם אַתָּה מַרְגִּישׁ גַּעְגּוּעִים? גַּם אַתָּה זוֹכֵר לִפְעָמִים מְצִיאוּת עִם צְבָעִים?"

"אֲנִי פָּשׁוּט נוֹלַדְתִּי כָּכָה"

"אֲבָל אִם כָּכָה… מָה כְּבָר…? בִּשְׁבִיל מָה…?", שָׁאַלְתִּי אֶת שְׁנֵינוּ בְּלֵב כָּבֵד.

הוּא חָזַר לְצַיֵּר – "עָדִיף כָּכָה – לַמְּצִיאוּת יֵשׁ צְבָעִים חֲזָקִים מִדַּי".