הוא פתח את דלת המכונית ודחף את ראשו פנימה.

"סליחה אחי", שאל בקול מתחנחן, "אתה עולה אולי למרכז?"

"בטח, בטח בוא תכנס", זרקתי את התיק המאובק שלי עם שק השינה לאחור.

הוא העלה חיוך קצר והתיישב.

"ניר", הוא הציג את עצמו. "עוז", השבתי.

הוא סגר את הדלת. דרכתי על דוושת הגז.

"מה השעה אצלך?", שאל וחגר את עצמו.

הצבעתי על לוח השעונים, השעה הייתה 6:30 בבוקר. הרדיו ניגן שירים מרגיעים של יום

שבת. ניר התנדנד על המושב בחוסר מנוחה והביט מהחלון החוצה,

מלטף ביד מהירה את זיפי זקנו הקצרים, בתנועות מעגליות.

"היית במסיבה?", שאלתי אותו. הוא הנהן והביט בי לרגע. "הייתי במסיבה", החזיר בלחש.

"איזה מזל שיצאנו מוקדם", הנמכתי את הרדיו. "עוד שעתיים הכביש הזה יהיה סתום

במכוניות".

הוא לא ממש הקשיב לי ורק המשיך להתנדנד ולהביט החוצה, מועך בעצבנות את

שפתו התחתונה בין אצבעותיו. משהו בו הפחיד, הדאיג אותי .

פתחתי את החלון ונתתי לרוח הקרה של הבוקר ללטף את הפנים. עוד שעה וחצי אני אהיה

אחרי מקלחת בבית. שרוע על המיטה. אולי אני אצלצל לחמודה הזאת שרקדה לידי בזריחה.. היו לה עיניים כל כך טובות.

ניר לא היה דברן גדול. "אז לאן אתה צריך?" שאלתי אותו.

"צומת גורל יהיה לי טוב" השיב. "מה אמרת שהשעה עכשיו?" הוא חזר ושאל "6:40", עניתי.

הוא הביט אל השדות הפתוחים בצדי הדרך, אחר כך הסתובב לאחור.

לא הבנתי מה הוא מחפש, אולי הוא בכלל בורח. לרגע חשבתי לעצור ולהוריד אותו, אבל הוא היה נראה כל כך תלוש ומבוהל. יש אנשים שלא חוזרים הביתה כל כך מהר מהמסיבות האלה, אני יודע. כבר יצא להסיע בחיי כמה מתפלפים כאלה.

ריחמתי עליו. פשוט ריחמתי עליו.

"הרימו שם הפקה מטורפת", ניסיתי להכניס בנינו מילים טובות, מרגיעות. מילים עם מכנה משותף, "זאת הייתה מסיבה שתיזכר פה לדורות", חייכתי אליו.

"תגיד עוז", הוא חתך מהמילים הנעימות, "לא צריך לקרות פה עכשיו משהו ממש נורא?"

הסתכלתי אליו מופתע, "משהו נורא? על מה אתה מדבר?"