אסתר 5 היתה במקומה, תלויה בנחישות על ענף נמוך של עץ קלמנטינות. מבטה הנחוש נישא מעלה אל פרי ירוק עדיין, הרחק מהישג ידה. גם אסתר 11, עם החבל עוד כרוך סביבה, המשיכה במסע הסנפלינג שלה במורד גרם מדרגות תלול המוביל למצפה. אבל אסתר 2, שחיפשה עם יד על עיניה דבר מה ליד הדואר נעלמה כלא היתה, לא מותירה סימן ואסתר 6 שנראתה לאחרונה רצה במצוקה כדי להתרחק משבלול ענק נפקדה ממקומה. עמדתי ליד השיריון הנטוש וידיי רעדו. מה עליי לעשות? האם האסתריות שלי יעלמו כולן אם אוציא אותן ברחוב? ואם כן, האם עליי להציל אותן ולקחת אותן הביתה, להצפין אותן במגירה?

חזרתי הביתה מבוהלת כהלכה. הוצאתי את שלוש האסתריות שנותרו לי וסידרתי אותן על השולחן. מבטן המפוחד שיקף את מבטי, והשתיקה היתה כבדה. אני באמת לא יודעת מה קרה, אמרתי להן. את לא יכולה להשאיר את זה כך, הן ענו לי, ללא מילים. אחיותינו נעדרות, העולם לא בטוח לאסתריות. אבל מה אני יכולה לעשות? שאלתי אותן ואת עצמי, מה יש בכלל לעשות?

למחרת ירדתי שוב אל הרחוב והמשכתי לחפש את האסתריות. אסתר 4 המשיכה להריח פרח בגינתו של בניין משותף אפרפר, אסתר 10 ישבה על ריבוע משובץ באדום ולבן ואכלה עוגה בשלווה ואסתר 3 ניסתה לצייר קקטוס בגינה ציבורית. אסתר 9 נעלמה מארגז החול בו טבעה, ראשה בלבד מבצבץ מעל פני השטח, ולמרות שחפרתי ברצינות רבה (מול מבטם המופתע של הורים וילדים) לא מצאתי אותה בחול. כמוה נעדרה גם אסתר 5 שהתחבאה מאחורי עמוד חשמל, לבושה במעיל ארוך, פניה אומרות חרדה – אבל אסתר 8, שהוצבה לא יותר ממטר ממנה, כפופה מעל המדרכה וזכוכית מגדלת צמודה לעינה, נותרה על עומדה, שקועה במחקר מעמיק של כל מה שעבר תחתיה, במקרה הזה הנמלה. כשהתכופפתי להביט בה שמתי לב שהנמלה אינה זזה, וכשירדתי על ברכיי לראות מקורב יותר הזדעזעתי לגלות שזו אינה נמלה אמיתית, אלא מיניאטורה בצורת נמלה.

נמלה. מישהו הוסיף נמלה.

הוצאתי את המצלמה וצילמתי את אסתר 8 פעם אחת מקרוב ופעם אחת מרחוק. אסתר נראתה מרוצה מהנמלה החדשה שלה, מרותקת למחושיה הארוכים ורגליה העדינות. אחרי מחשבה ארוכה פתחתי את התיק שלי, הוצאתי מלקחיים והרמתי את הנמלה בזהירות. הכנסתי אותה למיכל קטן שהכיל קודם סכו"ם מיניאטורי והברגתי את הפקק בזהירות. אחרי רגע הוצאתי מהתיק שלי אבן קטנה סגולה שקניתי בשביל אסתר אחרת והנחתי אותה במקום הנמלה. שלא יהיה לאסתר 8 משעמם.

בדרך הביתה עברתי שוב דרך האסתריות שראיתי קודם, הפעם הסתכלתי עליהן יותר בתשומת לב. ציור הקקטוס של אסתר 3 התקדם בהיעדרי, אבל רק קצת, ונראה שהיא משתמשת בגוון חזק יותר של ירוק מהצבע המקורי. לא הייתי בטוחה, אבל נראה לי עכשיו שאסתר 11 נשענה על מדרגה נמוכה יותר מזו שהצבתי אותה עליה.

מישהו מזיז את האסתריות שלי. מישהו מקדם אותן ומספק להן עיניין. את האחרות הוא מעלים. מדוע? למה לא להשאיר או להעלים את כולן? מה שונה מאסתר לאסתר?

הדפסתי את כל התמונות של האסתריות שלי. צילמתי אותן רק בשביל עצמי, ללא מטרה מוגדרת, אבל עכשיו השתמשתי בהן כדי לעקוב אחרי השינויים שנעשו בהיעדרי. אסתר 14 עם השולחן הקטן שלה ואסתר 15 נותרו ללא שינוי במקומן, אולי טרם נמצאו על ידי האדם ששלח ידו באחרות. כל השאר השתנו, לפעמים ממש מעט, אבל השתנו ללא ספק.

אחרי שבועיים האבן הסגולה נעלמה ובמקומה הופיע זחל ירוק. על ברכיי לצד אסתר בחנתי אותו בזכוכית מגדלת שקניתי בחנות צעצועים. הוא היה עשוי פלסטיק, אבל צבוע ידנית בכמה מקומות: מישהו הוסיף לו נקודות שחורות לאורך הגב וצילו של חיוך. לא מוצר קנוי, משהו שעבר טרנספורמציה, שונה ועודכן. אחרי שצילמתי אותו השתמשתי שוב במלקחיים שלי כדי להעביר אותו למיכל שהבאתי במיוחד והתאים למידותיו בדיוק. שמתי במקומו מכתב שהדפסתי בפונט הכי קטן שמצאתי – מכתב קצר "מי אתה?". כדי שלא יעוף ברוח הצמדתי אותו בעזרת סיכה לרווח בין המרצפות של המדרכה.

כשחזרתי למחרת לבדוק אם קיבלתי תשובה (המכתב לא זז בכלל ממקומו, הוא נותר ממוסמר לאדמה) הופתעתי לגלות את אסתר 6 במקומה. היא ישבה, רגליה אחוזות באחיזת ברזל, על גבו של זחל, יד אחת לופתת מושכות שהיו מחוברות סביב צווארו והשניה מתנופפת מעל ראשה עם כובע בוקרים. הבעתה היתה עדיין מבוהלת קצת, כראוי למי שבעברו נמלט מסכנה, אבל גם מלאה בהתרגשות, בעודה נאחזת בבהמת הרכיבה החדשה שלה.

הופעתה מחדש של אסתר מילאה את ראשי כל כך שכבר לא נותר מקום לשום דבר אחר. בפגישות העבודה הנפיצות כתמיד מחשבותיי נדדו הרחק הרחק מפניו האדומות של המנהל ומהרשימה הלא נגמרת של חטאינו נגדו, ויצאו לשוטט ברחובות גבעתיים בחיפוש אחרי האסתריות המשתנות תדיר, מופיעות ונעלמות לבדן בלי להיות נתונות למרותי. כשפעם אחת הוא רכן לעברי לשאול שאלה כלשהי, במקום להתכווץ בחרדה, החזרתי לו מבט ריק. לרגע הבטנו זה בזו, ללא מילים. הוא היה הראשון להפנות מבט.

האסתריות המשיכו בשלהן, אחוזות תזיזית של התפתחות ותנועה. אסתר 14 ו-15 חלקו עכשיו ארוחה סביב השולחן המיניאטורי שהועבר אחר כבוד לחלקה מוארת היטב, אסתר 5 הצליחה להגיע אל הקלמנטינה וניצבה עליה בחיוך ואסתר 3 סיימה את ציור הקקטוס והחלה לצייר דיוקן עצמי ענק מימדים. צילמתי כל אחת בנפרד ואז פרשתי את התמונות החדשות על שולחן העבודה שלי, מרותקת לחייהן הסודיים. למרות שלא הכנתי יותר דבר השולחן עצמו הפך עמוס עם התקדמותן של האסתריות לקראת מטרותיהן. כדי לפנות מקום לקולאז האסתר ההולך ומתגלה הייתי צריכה לפנות מקום על השולחן, להעביר את כלי מלאכתי הנטושים הצידה. הייתי מופתעת לגלות שלמרות הזמן שעבר הצבעים עוד היו רטובים למגע והדבק טרם יבש. מכולם הפתיע אותי הצבע הירוק, שכמעט נגמר, ומכחול דק שבסיביו עוד דבק מעט צבע שחור.

הקולאז הגדל גילה לי שכל האסתריות שלי חזרו מגלותן, אם כי רובן השתנו מאוד בתקופה שנעדרו. מכל האסתריות רק חסרה לי אסתר 1, מגלת הארצות הנועזת שלי. היא לא שבה למקומה תחת השיח. חיפוש מדוקדק סביב השיח לא הועיל בכלל – שום סימן לא נמצא לאסתר המחפשת שלי, לא רמז למקום הימצאה. לאן יכלה לנדוד?

בבוקר עליתי במאמץ במעלה גבעת קוזלובסקי וירדתי שוב למטה במורד הדרך העקלקלה אל הבריכה. היא לא היתה תחת השיח, אחרי טיפןסיהן מלאי ההשראה של האסתריות על פירות ומדרגות עלה בדעתי שאולי גם  היא פשוט נדדה. חיפשתי אותה בזהירות בין השיחים ועל  ענפים, למקרה שטיפסה לחפש לעצמה פרספקטיבה חדשה, ואז הרחבתי את החיפוש למטה אל הבריכה. אסתר 1 לא עמדה בשום מקום על שולי המים וגם לא השקיפה דרך משקפתה בדגים הנעים. היא לא עמדה ברחבה או מתחת לשיחלים הנמוכים. בטרם פניתי ללכת שמתי לב שעל שפת הברכה נחו זוג נעליים מיניאטוריות, זרוקות בחוסר סדר, כאילו הושלכו ללא מחשבה. מעבר להם שכבה גם מצלמה קטנטנה, מונחת בזהירות, ולידה נערמו מדריך ומפה. כשהרמתי את מבטי מעל הפריטים ראיתי אותה לפתע, משתזפת לה על פרח מים במרכז הבריכה, שערה פזור על כתפייה.

הרמתי את המצלמה לצלם אותה מרחוק, ואז עשיתי זום על פניה. היא היתה שרועה בנוחות רבה בין עלי הכותרת, שלווה, חיוך נעים על פניה והשתזפה. הרגשתי דמעות עולות בעיניי, בלי סיבה.

למחרת התפטרתי מהעבודה. אם אסתר יכולה, אז גם אני יכולה.