למדתי מעט. זו זכותה של המחברת שלא ללמד אותי. אין לי טענות על שהיא מסרבת להכנס לתפקיד שרבים ייעדו לה: להיות לפה צועק כאב, מצוקות וכעס על שנות השפלה. אני זוכרת היטב את מבצע משה, ועוד יותר טוב את מבצע שלמה. מתוך ציפורי פלדה ענקיות יצאו אלפי מהגרים לבושים לבן, נרגשים לעמוד קרוב כל כך לירוסלם, כמהים לנשק את אדמתה, ללטף את אבניה, לנשום את האוויר שלה. אבל תחת ירושלים הגיעה היכרות מעיקה עם עיירות פיתוח, אתרי קרוונים ושכונות מצוקה בהן, מבלי שהתכוונו לכך, גרמו לקריסתם של שירותי הרווחה.

 אם לא די בכך, הופרדו ילדים מהוריהם ונשלחו לפנימיות דתיות, במטרה להפכם ליהודים כשרים ממוצא אתיופי, או לכיתות של חינוך מיוחד. ההורים, שהעבירו במסירות את החלום על ירוסלם לילדיהם, שהייתה ועודנה עבורם תמצית הישראליות המדומיינת, הוגדרו כדור מדבר, דור שאין להשקיע בו, לכל היותר ללמד אותם לנקות בתים או מוסדות, כדי שיוכלו להביא אוכל לילדיהם. הייתה התעלמות מוחלטת מיכולותיהם המופלאות של האנשים הללו לצלוח עם ילדיהם את המדבר, להאכילם במעט שלא היה, לסעוד אותם בחוליים, ולהפרד מחלקם ולטמון את גופותיהם במדבר, מבלי שיזכו להתאבל עליהם כיאות. וההורים הללו, שהביאו ילדים לפאתי ירוסלם, כדי לממש חלום, לא נמצאו כשרים לגדלם במרחבים חדשים שאין בינם לבין ירוסלם דבר וחצי דבר.

 לא מצאתי בין דפי הספר את הסכין שתחצוב לי בבטן ותעורר אצלי יכולת לכאוב את כאבם, לשמוח את שמחתם, לפלל להצלחתם. גם לא היה שם די כדי להנכיח את גיבורי המסע, את הוצאתם מעמדת השקופים, המקופחים, מי שספק אם יהיו אי פעם ראויים להיות חלק מישראל הלבנה. כל אלה חסרו לי בספר. לכל היותר מצאתי בו קריאה על גבול הבנאליות של חוויית הגירה ידועה, שסופרה כבר פעמים רבות בעבר. גם לא למדתי דבר על מי שהכניסו למערבולת הישראלית את משתנה הגזע, את הצבע כגורם מבחין בין בני אדם. מבחין, לא רק מבחינת מראה, אלא מבחין באכזריות ביכולת הבחירה האישית, ממקם את תקרת הזכוכית קרוב – קרוב לראש המהגר, ומתווה עבורו חלומות קטנים – קטנים אותם מותר לו לחלום.

   "אמא", שאלה אותי בכורתי, בהיותה בת שלוש, לאחר שהתגוררנו חודשים מספר בארצות הברית, "למה יש אנשים חומים ואנשים בז'ים?" ואני, מוקסמת על שניסחה שאלה במונחים מנוטרלים ממטענים חברתיים, נטולי תפיסה ערכית, מונחים המבהירים לי עד כמה השפה והחשיבה שלנו טעונות. למדתי, כי למרות שהבחינה בין אנשים חומים לאנשים בז'ים, היא לא הצליחה ולא ניסתה למקם את חבריה ובני משפחתה על הציר בין החום לבין הבז'. גם את הקונוטציות המיוחסות לצבעים, לשמחתי, היא לא הבינה. הצבע היה עבורה עוד משתנה רקע, המגדיר עבורה את האומה החדשה שפגשה, את הצוות בגן הילדים, את חבריה לגן, את שמותיהם המוזרים, כגון קתרינה, כריסטינה, מלני או סטרשינה. כולם היו עבורה זרים שדיברו אנגלית, שחשבו שמבטאה באנגלית מצחיק, וששמה הישראלי מוזר, והיא….. אחרת.

   זה לא המקרה עם יהודים ממוצא אתיופי. דווקא הם, עוד נקודה שאין לה התייחסות בספר, מינפו את צבעם, כדי להתחבר לזהויות גלובליות חוץ ישראליות, כגון ה'רגיי', ה'היפ הופ',  וזהויות שחורות חוצות גבולות, כדי להבחין עצמם מן הישראליות. והאחרים?  הצלחתם היא הצלחת יחידים שעמלו והשקיעו. זו איננה הצלחתה של קבוצה, המנסה להיחלץ ממלתעות ההגירה ולכבוש פסגה. אפילו את הצלחתם האישית אנחנו, הישראלים, למדנו באמצעותם כי לבנים אנחנו, ממנפים לעצמנו, טופחים על השכם ורואים בהצלחתו של איש או אישה גיבורים וחכמים, רק כעדות להיותנו פתוחים, נאורים ומקבלים. עאלק נאורים! ואנחנו לא שואלים את עצמינו מדוע אנחנו מופתעים.

   אבל על כך לא תקראו בספר. טיפת ביקורת כלפי הממסד אין בו. רק געגוע המגולם בכמיהה לירוסלם ועם ההגעה אליה – מהות לא קונקרטית, שאין הקורא יודע עליה דבר, למעט היותה מקור כמיהה – היא מתחלפת בגעגועים לכפר, אליו תשוב המחברת בנקודות שונות במסעה. אבל מבין השורות עולה בכל זאת נקודת אור אחת. באמצעות שירתה וסיפור חייה של המחברת המופיע בספר אנחנו מקבלים עדויות קטנות על השתלבותה. היא לא רק משכילה, פרופסיונלית, עובדת במקצועה ולרגע לא שוכחת מאיפה היא באה. היא מכירה את החברה הישראלית, למדה אותה ויודעת לדבר בשפתה. אפילו לבנותיה קראה בשמות ישראלים כל כך. ולא זו בלבד. גם לה, כמו לרבים הסובבים בינינו, יש קבר של חלל צה"ל לבקר בו. גם היא מחוברת לארץ המדממת הזו בדם אחת ממלחמותיה המיותרות. זהו חייל שנועד להיות עוד גורם לגעגוע, כמו ירוסלם, כמו הכפר אליו היא שבה, וגם הוא, כמו חללים אחרים, נשאר בן 20. יהי זכרו ברוך.