1.

בשעה שבע עשרים וחמש ולכל המאוחר בשבע וחצי, צועד אברהם לוי ונכנס אל המרפסת, המוקפת סביב-סביב משלושת עבריה, בחלונות זכוכית גדולים. בחורף החלונות סגורים. לבד משני חרכים צרים. האחד בפינה הימנית הרחוקה והחרך השני, ממש סמוך לקיר הבניין מצד דרום-מערב של המרפסת באלכסון לראשון. כשהייתה הרוח נושבת בחוץ בחזקה ומנענעת בכוח  הלוך ושוב את עצי הברוש והאורנים שבחצר היו סוגרים את החרך הדרומי הזה  ומשאירים פתוח, לכניסת אוויר רענן, רק את החרך הראשון, הצפון-מערבי.

בקיץ רוב חלונות המרפסת פתוחים ובשעה הזאת, שבע-וחצי-רבע-לשמונה בערב, בדרך- כלל החום כבר אינו  מעיק ואפשר לנשום כמו שאומרים. בכל זאת בימי החמסין הקשים ממש, מפעילים את המזגן או את שני מאווררי התקרה המגושמים המסתובבים להם באיוושה חרישית-חדגונית. מהירות מס' 2 .  בינונית.

אברהם לוי צועד נמרצות ונכנס אל המרפסת אחרי שעבר ביעף את דלפק הקבלה שבכניסה והספיק להחליף "ערב טוב" חטוף עם תורנית היום שבדלפק. אחת משלוש: מרינה, ציפי או אורלי. כולן, כמובן, מכירות אותו ואם לא היה משהו חריג ביממה שחלפה הן אינן מעכבות אותו אפילו לרגע. אברהם לוי נכנס אל המרפסת ומושך בידו את כיסא-העץ עם הידיות המרופדות, דמוי-כורסא, ומציבו ליד כסא הגלגלים עליו יושבת נעמי. צמוד. לשמאלה. כך חמישה ימים בשבוע: בשעה שבע וארבעים בבוקר פותח אברהם לוי את החנות ובשעה שבע וחצי בערב אברהם לוי מושך את כורסת העץ ומציב אותה ליד נעמי אהובתו אשתו לשעבר  "המתגוררת"- אם ניתן לומר כך במקום "המאושפזת" – בבית אבות "הגיל השלישי" אבל חיה למעשה בעולם אחר שאין לאיש מלבדה גישה אליו.

בשעה הזאת, בקיץ, השמיים צבועים בכתום-עז, השמש שולחת אז את קרניה מכיוון החרך השני  וצובעת את הכל בצבע נחושת. בעת הזאת נעמי נדמית לאברהם לוי  כמו פסל ברונזה נפלא, נוטה יותר לאדמדם-של-נחושת. זקופת גו, ידיה נחות על ברכיה ראשה זקוף כגווה, שערה סרוק בקפידה ומשוך מעל לאוזניה ומהודק מאחור ב"קליפס" של פלסטיק בצבע עינבר, עיני התכלת-ירוק שלה, פקוחות לרווחה שפתיה קפוצות ומבטה ממוקד אל-מעבר לאופק. אי-שם בעולמה שלה.

כולה אומרת כבוד !

בחורף חשוך כבר לגמרי. הצבעים, לבד מהניאון, אפורים עד שחורים. או, אז נראית נעמי לבעלה לשעבר כאילו נחצבה בבזלת. פסל ברזל. כהה. הדור. יצוק פלדה. אברהם לוי מתיישב בכיסאו ומוציא בשריקה חלושה את האוויר מריאותיו. נושם נשימה עמוקה. מתרווח ועוצם את עיניו. בימים הראשונים, עם כניסתו היה עוד אברהם לוי מהמהם, ספק לאשתו ספק לעצמו: "היי !"   "מה ניש' ?"   או אפילו: "שלום". בעבר בטרם יתיישב היה אפילו נושק בקלילות על מצחה. או על שערה. בעבר היה מניח את ידו הימנית על ידה הקפואה של  נעמי. בעבר, שלא ישוב עוד לעולם, היה עושה המון דברים שגם הם כבר לא…

למי שחולף מאחור ומתבונן, אפילו בחטף, מתגלה המחזה הרומנטי-סוריאליסטי במלוא עליבות-תפארתו או: תפארת-עליבותו. שני פסלי-אדם: האחת מברזל או נחושת-קלל השני בשר ודם יושבים שניהם מאובנים בכיסאותיהם. זו יושבת במלוא הדרה על כיסא גלגלים והוא, לשמאלה, על כסא-עץ דמוי כורסא. ידי שניהם מונחות לפנים, שלה על ירכה עד בירכה שלו על מסעד הכיסא. זקופים, נחרצים, מביטים ניכחם. לא זיע ולא ניע. לא קול ולא קשב. רק איוושת המאוורר הגדול  שמעל הסובב לאיטו. מהירות 2. בינונית. ודממה. דיממת אלוהים. שקט !

3.

אברהם לוי יושב ליד אשתו לשעבר. בשקט. דומם. שפתיה אינן נעות. קולה לא יישמע. לבד מנשימותיה הקצובות שבקושי גוברות על איוושת הוונטילטור או הרוח הקלילה הנושבת מן החרך. אברהם לוי יושב לידה. פיו סגור עיניו עצומות, והוזה. דיממת אלוהים. שקט !

לבד מנשימותיו הקצובות של גדי, המ"מ מקיבוץ כפר-מסריק השוכב לימינו, רחש לא נשמע. מפעם   לפעם רמי, כך קוראים לו לאברהם לוי כמה חברים בפלוגה, מבחין שהמשקפת,  שבידיו של גדי, נשמטת-נופלת כלפי-מטה וסנטרו צונח לפנים. אל האדמה. לשנייה. נגיעה עם עקב הנעל  בקרסולו של גדי, מקפיצה אותו כנשוך נחש וזה מתעשת, נמתח מחדש כקפיץ-דרוך ושב וסורק, בעזרת המשקפת, את החשיכה מסביב. מתאמץ בכל כוחו לקרוע  בה חלון. דיממת אלוהים. דממת אלחוט. מארב. אחת לשעה, בכל חצי, נופח רפי הקשר שלוש נשיפות אל המע"ד שבידו. שלוש נשיפות לא-פחות-לא-יותר וסימנן: -" אנחנו בחיים נקודה. הכול תקין עד כה נקודה. רות סוף"  מחרחר רפי ללא-קול לתורן שבצד השני. ובליבו פנימה הוא מוסיף בקול רם: -" אססססס אמק,  איך הזמן לא זז". נקודה!