הגיליונות הקודמים של נתיבים
(אל הגיליונות האלה ולכל שאר הגיליונות ניתן להגיע דרך "ארכיון" בתפריט הראשי)
גיליון מס' 38, דצמבר 2024
בין דימיון למציאות
חורף
מאת רותי יצחקי ריכטר
טיפות גשם מבריקות שמזכירות את העגילים של נעמי המטפלת תלויות על הענפים, ולפעמים הרוח מפזרת אותן באוויר האפור ומערבבת אותן עם ערימות עלים מקומטים שיש להם צבע של חלודה. בתחנת ההסעה קר ורטוב וגם קצת חשוך, אבל דווקא היום נדמה לי ששם, מאחורי העצים, מסתתר לו אביב צעיר שרק עכשיו נולד ורק אני רואה אותו. כן, באמת, מין אביב תינוקי כזה שמתבייש לצאת מתוך השיחים ומחכה עד שהחורף ילך לו מעצמו.
אימא שלי הייתה אומרת ששום דבר לא מצליח לה בחורף, והכי טוב לחכות לאביב או לקיץ, כי אז כל דבר יוצא קצת יותר טוב. אבל היא מתה בחורף, ולא חיכתה עד שיבוא האביב ויציל אותה. לפעמים אני חושב שאם היא הייתה מתאפקת רק עוד קצת, רק עוד טיפ-טיפה, אולי לא הייתה מתה לנו ככה פתאום ועולה לשמיים, ואני לא הייתי צריך להיות במוסד.
אני דווקא לא סובל כאן, במוסד של נעמי, אפילו שאף אחד חוץ מסבתא שלי לא בא לבקר אותי. אבל לבית הספר אני לא אוהב ללכת כי משעמם לי שם. כל הזמן אני עושה למורה דורית תנועה של כן-כן-כן עם הראש כאילו שאני מקשיב, אבל אני רק חולם שם.
ואולי בגלל האביב הזה החלטתי דווקא היום להגיד שלום לאישה הגדולה שעוברת כל בוקר על ידי בפנים רציניות כשאני מחכה לאוטובוס של החינוך המיוחד. היא תמיד ממהרת, האישה הזאתי. המעיל האפור שלה מתנופף ברוח כמו אוהל, והמבט שלה חולף עלי כאילו שהיא בכלל לא רואה אותי. אולי בגלל שאני לא חשוב בכלל, ואני סתם משהו שעומד בדרך שלה כמו עמוד חשמל או עץ בגינה.
ואולי היא לא רואה אותי בגלל שהיא נורא גדולה ואני נורא קטן? כשאני מסתכל עליה, אני רואה בהתחלה רק את הכפתור התחתון של המעיל שלה, ורק אחר כך, כשהמבט שלי ממשיך לטפס והצוואר שלי כבר נורא מתוח וכמעט תפוס, אני יכול לראות את הצבע החום של העיניים שלה שאף פעם לא צוחקות.
אבל היום מגיע האביב ובגללו אסתכל לה ישר לתוך הפנים שלה. כן, באמת! ממש מקרוב… ואולי אפילו יהיה לי אומץ להגיד לה שלום בקול רם ולחייך כאילו שאני מכיר אותה כבר הרבה שנים. אולי היום היא תראה אותי סוף-סוף, ואפילו תזמין אותי לבית הגדול שלה לשחק עם הילדים שלה.
ואולי אין לה ילדים? אולי היא תסכים לקחת אותי אליה לתמיד? כן. את החלום הזה אני הכי-הכי-הכי אוהב בעולם.
הרוח הדוקרת מעבירה בגוף שלי צמרמורות ומרטיבה לי את העיניים, אבל אני לא שם לב כי אני עסוק מאוד עכשיו. אני עסוק במחשבות. גם השרירים המכווצים שלי מחכים איתי, ואני מרגיש כאבים ברגליים ובידיים כמו תמיד כשאני מתרגש, כי אני יודע שהיום אני אעשה את זה. היום אני אגיד לה: "שלום גיברת!" ואפילו אחייך ואסתכל ישר בעיניים שלה.
מרחוק אני שומע את העקבים שלה דופקים תוק-תוק-תוק כמו תוף על המדרכה, ואחרי כמה שניות אני רואה אותה בסיבוב ממהרת כמו תמיד.
אני עוזב את הקיר והולך אליה. היא חייבת היום לראות אותי! היא חייבת! ח-יי-ב-ת! הצעדים שלה מהירים, המבט שלה לא רואה, לא מכיר, והיא כמעט רצה.
"שלום לך, גיברת, מה שלומך?" אני אומר בחשיבות, כמו גדול. הפנים שלי בוערות, ואני מסתכל לה ישר בפנים.
חיוך טוב מתפשט לה על הפנים כמו שמש שיוצאת מבין העננים האפורים בחורף, וכמו שפתאום מתגלה הים בקצה האופק, ואולי גם קצת כמו שעולה המסך האדום המבריק בהתחלת הצגה.
"שלום!" היא מברכת אותי בעיניים צוחקות, והמבט המחייך שלה רואה את גופי, את פניי, את עיניי, ולבסוף קולט את כולי. לרגע היא מתעכבת על ידי, מחכה קצת ומסתכלת בי בחיוך של סקרנות, ואחר כך היד הרכה שדומה קצת ליד של אימא שלי בוחשת במהירות בשיער שלי וריח של אִימָהוֹת עולה ממנה, אבל מיד היא מסתכלת בשעון, החיוך יורד לה מהפנים, והיא שוכחת אותי ורצה הלאה, הלאה… ושוב היא ממהרת, כמעט רצה, ונעלמת בהמשך הכביש.
בכבדות אני עולה לאוטובוס ונבלע ברעש. אכזבה ועלבון מאדימים לי את הפנים והלב דופק נורא חזק. בבית הספר אני מביט כמו עיוור בלוח, אבל אני לא שומע מה אומרת המורה, והאנשים חולפים על ידי במשך היום כמו צלליות על מסך טלוויזיה שהשתיקו לה את הקול. רק האישה הגדולה עומדת לי ברור מול העיניים. האם ראתה אותי באמת? האם תזכור אותי מחר?
אבל בערב, כשאני מנמנם במיטה ומוצץ את האגודל שהמטפלת לא מרשה לי למצוץ, אני מבין פתאום שהכל קרה רק בגלל החורף, כי בחורף שום דבר לא מצליח באמת. ואני כבר לא כועס יותר, כי רק אני יודע שהאביב החדש שמתחבא מאחורי השיחים בגינה הציבורית, כבר הגיע אלינו, אפילו ששאר האנשים עוד לא רואים אותו. ואני זוכר רק את החיוך הטוב, את המבט הבוחן ברוך ואת היד המלטפת את השיער, ומצפה מנומנם לבוקר הבא.