שירה זה של רומי גנון, הטבול בהומור מהול בחיבה ומעט לגלוג, ואף בתחושת אי נוחות מסוימת, המאפיינת חלק ממי שמגיעים, כזרים, לניו יורק. אולם, המתרחש בה אינו אופייני רק לה, אלא בצורה כזו או אחרת, לערים גדולות אחרות בעולם ובעיקר במערב. חלקן מתוך חיקוי של התרבות העממית האמריקנית הילדותית משהו, אך לא נטולת קסם ומלמדת על כמיהה לעולם טוב יותר, פנטסטי (טוקיו למשל ש"מתמחה" בחיקוי זול, ושטחי במיוחד, של ניו יורק). חלק ממאפייניה הם דמויות קומיקס, בהם גיבורי העל שבשיר – אף הם המצאה אמריקנית, שהצליחה להתנחל בעולם כולו.  

   פרנסת הרחוב, המושגת בקושי, של תושבים בעיר, חלקם גיבורי-על – ללא מסכה וללא מירכאות, יכולה לשדר תחושת אי-נוחות, זרות ובדידות בעיר הגדולה, ניו-יורק. תחושה זו נראית מנוגדת לפשטות ולחום של חוויות יומיומיות ומסורתיות במקומות וקהילות קטנים, וודאי שהיא שונה מאוד מהחום שמקרינה החברה הישראלית, אפילו בימים אלה.

   בתוך כך, יש בשיר התייחסות למסגרת הגיאוגרפית ומאפייניה השונים: השדרות המפורסמות בניו-יורק, ספציפית השדרה השישית, מהמרכזיות בעיר (בייחוד בואך טיים-סקוויר), וכמובן הסנטרל פארק. המעבר ביניהם הוא חד: מן ההמולה הממוסחרת לשקט והשלווה שהפארק המהולל מקרין. ומכיוון שבתיירות הכוללת ילדים השיר עוסק, הייתי מצפה שהקרוסלה המהוללת, ששירתה אותנו ואת בתנו בשנים שבהן גרנו במנהטן, תופיע כעוגן של שמחה ונורמליות, ובמחיר שווה לכל נפש.

   המשוררת מתארת סיטואציות, שהן פחות מ"נורמליות", בייחוד סצנת האנשים בתחפושות של "גיבורי-על", המבקשים להתפרנס, ואך טבעי שיפנו לילדים, "החולייה הנוחה" לפיתוי ולסיפוק חוויה, מדומיינת ככל שתהיה, שיש בה אשליה, שאינה נעלמת לגמרי גם מעיני ילדים, ועדיין הנאתם מובטחת. ה"תרמית", כביכול, מזוהה בעיקר בידי ההורה המפוקח, אך גם הוא נכון לספק את מבוקשם של ילדיו.

   בסיטואציה בולטים דימויים הנעים בין פנטזיה למציאות, המקרינים תחושת בלבול ואי-הבנה, שכן לא תמיד ברור כיצד צריך להגדיר את הדמויות – בין אם כגיבורי קומיקס המגלמים את תחושת הניכור, ובין אם כמייצגים עולם חדש שאינו תמיד תואם את הציפיות או החלומות שהובאו לעיר הגדולה.

מכל דמויות הקומיקס בשיר בולטות שתי דמויות "מיתיות": "קפטן אמריקה", מי שאמור להגן ולהציל, להלחם למען הצדק, מופיעה כדמות מאיימת, חשאית, בלתי מרוצה. ככזו היא מקרינה החוצה את התכונות המסתתרות מאחורי המסכה, אך נרמז שאין לה כלל פנים אנושיות מתחת למסכה (למעשה נראה כי מאחור מצוי בחור "שחור", קרי אפרו-אמריקני).

   היפוכו הוא ה"סנדמן", האחראי על החלומות, טובים אך גם רעים, מתגמד בשיר לדמות מגוחכת במקצת, שכן הוא לא זורה חול ולא גונב דבר. אך הביטוי משרת היטב תחושת "זריית חול" כללית, של זיוף: הוא לא ממש מגשים חלום תמורת כספו של התייר. אבל גם טענה זו היא זריית חול עצמית: מחד, התייר יודע היטב מה ה"סחורה" שהוא ניאות לרכוש. ומאידך הוא מודה שגם הוא מבקש לעצמו "להחזיק חלום", שבמשתמע נלקח ממנו יחד עם כספו.     

   ניתן למצוא בשיר מסר כללי הקורא להסתכלות ביקורתית על החברה המודרנית, על הקונפליקט שבין אידיאלים לבין מציאות מורכבת, בייחוד בעיר גדולה, שבה הכל מתערבב – חלומות, תקוות, מציאות וכאב. אין בשיר ניסיון ממשי לחדור לעומקי ההוויה העירונית הניו-יורקית, המורכבת יותר ממה שנגלה לתייר, וודאי שלא ניסיון להבנת המצב הסוציאלי (והסוציולוגי) בעיר לא פשוטה שאינה קלה לחלק ניכר מתושביה. ובין אם הם בתחפושת ממשית כמתואר, או עוטים מסכה נפשית, אורח חייהם החברתיים והאישיים, וקשיי פרנסתם, נעשו עוד יותר מכבידים ומסובכים בשנים האחרונות.