שיר עתיר דמיון המתאר רגעים קטנים, כמעט חמקמקים, אך משמעותיים ונחרתים בזיכרון. השיר מאזן היטב בין תנועה (סיבוב הראש, משק כנפי הפרפר) לבין עמידה במקום.

בחלקו הראשון מצוי תיאור ויזואלי ודינמי של רגעים חמקמקים אלה "צבעי מים באוויר", צעקות, גפרור נשרף, משק כנפי פרפר. הדימויים כאן חזקים ומפעילים את כל החושים, מה שמדגיש את הרגעיות של התופעות הללו. בהמשך הוא  עובר מתיאור חווייתי לתובנה פילוסופית. הפער בין "זה לא הרגע שחולף" ל"זה הרגע שנשאר" מדגיש את משמעותו של הזמן, לא כאובדן אלא כמשהו שניתן לשמר.

ב"מילים כתובות צבעי מים באוויר" מצוי משחק בין משהו קבוע וממשי (מילים כתובות) למשהו חמקמק, דמיוני וזמני (צבעי מים באוויר). ניתן לזהות קריאה להרהר על מה נשאר במילים, אפילו כשהן נדמות כעדינות ומתפוגגות.  

התמונה של – גפרור נשרף בתוך קצף גלים מפתיעה ומלאה ניגודים: אש מול מים, רגע אחד של להט שמתכלה בתוך תנועה נצחית אך גם היא  – הקצף – מתכלה. אף כאן מתואר רגע שמתרחש במציאות, אך כוחו האמיתי טמון בדרך שבה הוא נתפס בזיכרון – דרך משקפיים דמיוניים המעצימים את המשמעות

משק כנפי פרפר אינו רק דימוי ליופי עדין ,אלא גם לחוסר היכולת ללכוד רגעים שלמים ומאידך מרמז על השפעתו הרבה עלינו מעבר ל"גודל תנועתו, על משקל  "מעורר סערה ביבשת רחוקה".

השיר מסתיים בקביעה פרדוקסלית: "זה לא הרגע שחולף, זה הרגע שנשאר". אפילו מה שנראה זמני ובלתי נתפס יכול להפוך לזיכרון עוצמתי, לחותם נפשי (מחזק בכך את החלק ה"חסר" של הפתגם – בדבר הסערה). כך רגעים חולפים, לכאורה, מתגלים כאלמותיים.

בסופו של דבר מה שהדמיון חורט, פעמים רבות, מתעלה על העובדות היבשות. המוח שלנו ממציא, משלים, מעצים, עד שהרגע החולף הופך ל"רגע שנשאר". במובן הזה, ייתכן והשיר רומז שהמציאות עצמה היא רק חומר גלם למה שהדמיון יוצר.

ומכאן מתעוררת שאלה האם תמיד אפשר, או בכלל חייבים להפריד בין המציאות לבין הדמיון? הרי הרגעים שאנו זוכרים הם כבר מעין יצירה דמיונית – הם עוברים דרך עיבוד פנימי, רגשי ופרטי. אולי דווקא מה שחרט הדמיון הוא "המציאות" האמיתית עבורנו, זו שנותרת איתנו גם אחרי שהרגע חלף.