בשיר "פסים" – ולמעשה גם בשיר השני, "כנרת", המשוררת היא יותר מאשר צופה מהצד במתרחש. ברמה ה"עובדתית" היא נדמית כמי שהולכת בעקבות האיש, מקיימת אקט מעקב ו"בילוש" אחר מעשיו. ברמה ה"נפשית" היא מסוגלת, כמשוררת (וכפסיכולוגית במקצועה) לחדור לנפשו ולתוך דמיונו. קרי: היא מפעילה את דמיונה שלה, הדרוש כדי "להמציא" את מה שמדמיין האיש, ובתוך כך מזמינה את הקורא להתבונן עמה.

   מה שמתגלה הוא דמות של אנטי-גיבור, החי בבדידות ובתחושת החמצה, שייתכן כי הוא מוצא מפלט, לרגעים, באולם ועולם הקולנוע. את כל זאת מגיש השיר באופן שקט ונוגע ללב, מייצר תמונה מלנכולית ועדינה של אדם בודד, החוזר מאולם הקולנוע כמחשבותיה נעות בין הפנטזיה שמייצר הסרט לבין המציאות היומיומית הריקה של חייו. בתחילה הסרט מגרה את דמיונו, אך בהמשך, ובעיקר לקראת סיום, המציאות מושכת אותו בחזרה אל חייו. 

   שיר הסיום שבסרט הוא הגשר בין העולם הקולנועי החלומי לבין המציאות הממשית, אך המעבר מלווה בתחושת נתק. כשהוא מבחין בזוג חבוק והמחייך העובר על פניו, כשהוא נתקל באושרם של אחרים, באופן המזכיר, או מהווה, מעין המשך לציטוט משיר הסיום (נִתְרָאֶה בְּרַכֶּבֶת הַלַּיְלָה, אֲהוּבָתִי), גוברת תחושת הבדידות והריחוק מהאינטימיות, המתבטאת בהליכתו בכיוון ההפוך, מילולית ומטפורית. זיכרון הנשיקה, "היחידה", שהוא חווה מעצים את תחושת הבדידות והחמצת החיים. 

   הנשיקה "אי-אז", בזמן רחוק, כמעט נשכח, לא מוגדר, כעדות לרגע נדיר של חיבור, מול עולמו המנותק מכל אהבה.

שקיעתו בעולם המציאות, ואומללותו המרומזת מתחזקות באמצעות המחשבה על "שממית בודדה", המסמלת יצור קטן, דל וכמעט חסר חיים, המהדהד את מצבו הרגשי. גם אובדן הצעיף והקור מסמלים את הקרירות הרגשית של חייו. יפה כיצד פרטים קטנים אלה, יומיומיים (שממית וצעיף), חסרי דרמה, טעונים במשמעות של חוסר תשומת לב, שכחה, שקיעה בבדידות, כמעט פסיבית, או קבלת הדין ואולי ויתור עצמי (בדומה לעצם ההליכה לסרט, לבד).

בניגוד לחוסר הדרמה במרבית השיר עומדת השורה "רַכֶּבֶת הַלַּיְלָה בּוֹלֶמֶת. נִגְמְרוּ הַפַּסִּים", כמנותקת קמעה מההתרחשות השגרתית, הריאליסטית. זהו מעין רגע השיא, שבו החלום והכמיהה נתקלים בקיר המציאות. זוהי תמונה של סופיות, אין עוד המשך ותקווה, יש תחושת חוסר אונים, אבל גם הזמנה להתבוננות פנימית. 

   הרכבת מהדהדת את הסרט שבו רכבת הלילה היתה עבור גיבורי הסרט הבטחה להמשך. וכאן – סצנה דרמטית של עצירה פתאומית, מעצימה את הניכור וחוסר התנועה קדימה של האיש, מסמלת את עצירת זרם מחשבותיו, המתעורר מהרהוריו עם צפירת המכונית, כאזהרה (כמעט נדרס?) ו"מסכמת" את הניגוד בין הדמיון המופעל בסרט לבין המציאות שבה הוא כלוא.