בקריאה ראשונה השיר נראה כאילו נכתב מזווית ילדותית, בנימה של ילדה החיה בעולם דמיון, מפנטזת שהיא נסיכה, ומבקשת לעלות עוד שלב – להיות למלכה. אך למעשה אפשר לראות בשיר קריאה ודרישה לצדק, להחזרת זכויות (הגם שהן נראות כזכויות יתר, והרי מדובר בשאיפה לעליונות, למלכות) שנגזלו, נשדדו, באלימות. הדוברת נאבקת על  זהותה, על כבודה ועל הכרתה העצמית מול עולם עוין, אדיש ואף מזלזל. אבל הנימה אופטימית. היא בטוחה בסוף הטוב, מכירה בכוחה פנימי, ומוכנה לעשות הכל כדי לשמור על ייחודה, בשעה שהסביבה מנסה לערערם. היא לא רק מגינה בהצלחה על תחושת גדולתה, אלא משדרת שהיא בלתי ניתנת להדיפה. השוד, הסבל והצחוק – רמז למציאות קשה ומלאת מכשולים – לא ירתיעוה.

המשפט האחרון, "וְלֹא אִכְפַּת לִי שֶׁכָּל הָרְחוֹב צָחַק" הוא גם אמיץ, קורא תגר נגד המוסכמות. זוהי קריאת העצמאות של האינדיבידואל, השונה, כנגד רצון ההמון, השחררות העצמי מתלות באישור חיצוני, ומדגיש את המסר: המלכות היא קודם כל תודעה פנימית החזקה מרצונו ויכולת ה"שלטון" של ההמון, ולכן "המלך" אינו חייב להיות הכרה  מגורם חיצוני, סמכות עליונה, אלא ה"מלך" מצוי בתוך נפשה של ה"נסיכה". היא זו שבבוא היום תמליך עצמה.     

מאידך – אם לשוב לנימה הילדותי מבראשית – המשפט האחרון, בשל סגנונו, נראה כביטוי ילדותי של התכחשות למציאות, של דבקות באשליה. היא עשויה להישמע כמנגנון הגנה בסיסי, של סירוב להכיר בזלזול ובלעג, נאחזת באשליה של מלכות פנימית, כמעין פיצוי רגשי, אולי משום שהמציאות קשה מדי לעיכול. אפשר לראות בדבקות זו גם בחירה מודעת, כמעט פוליטית: התנגדות לתכתיבי החברה. גם אם הרחוב צוחק, הדוברת מתעקשת לא להיכנע לתפיסותיהם או לעובדה שהם אינם מזהים את ערכה. זו לא בהכרח הכחשה של המציאות, אלא דחייה של השיפוט החיצוני.

ייתכן גם שהדוברת מודעת למידה מסוימת של פער בין הדימוי העצמי המלכותי לבין המציאות שבה היא נמצאת. הצגת העמדה הזו במשפט כמו "לא אכפת לי" מייצרת מידה של אירוניה עצמית, ומשמשת כדרך להתמודד עם העלבון, ובו בזמן להחזיק בחזון הפנימי וסירוב להגדיר את עצמה דרך עיניהם של אחרים. לכן ראוי גם לראות בשיר ביטוי לנפש אמנים יוצאי דופן, המבדילים עצמם מן הכלל, בייחוד כאלה שלא זוכים בהכרה בגדולתם אך יודעים כי יומם הגדול עוד יגיע, כגון קבלת הכרה מגורם עליון, בר סמכא וראוי – אולי  "מלך הזמן".