"בין היש לבין האין", הוצאת כרמל, 2024

 שירתו של פיני רבנו  – אולי המעולה במשוררים שזכיתי להכיר אישית – מלווה אותי כבר למעלה מעשור. מפגשים אחדים והכרת האיש משפיעה במידה מסוימת על אופן הבנתי את שירתו. לכך מוסיפה קריאה בכל ספריו, בשיריו שהתפרסמו בכתב העת שלנו ובכלל זה השירים שבספר הנוכחי.

מתוך כך, כפי שמציין רן יגיל בפרשנותו המעמיקה לספר, אין אפשרות לדון בשירים בלי להיות ער לאישיותו ובעיקר לחשיבות ולהשפעת הטראומה שחווה, שיש להם ביטוי מודע ומובהק בשירתו אבל אין זה מאפיין יחידי שלו, ויש לקרוא את שיריו בהקשר רחב יותר בהרבה.

 אמנם, המשורר הוא שעומד במרכז שירתו, ועולמו הפנימי מקרין על מבטו החוצה ועל אופן התבוננותו בעולם. אין בספר ביטוי רב, למשל, להתפעמות "רומנטית" מיפעת הטבע, כמוטיב "עצמאי". לעומת זאת יש בכמה משיריו מבט "רציונלי-מדעי" על היקום, מזה, ומטפיסי-מופשט, מזה. מכל מקום, אין המשורר עומד במרכז העולם ואינו מבקש לטעון זאת. במובן זה – בכל מובן – שירתו אינה שירה נרקיסית ואני מוצא ב"אני" שלו ביטוי לרבים אחרים. קוראיו, ולא רק כאלה שחוו טראומות, יכולים למצוא בו שיקוף וביטוי לעצמם.

רבנו הוא משורר חושב ומרגיש. הרגש כפוף לתבונה, בבחינת אמצעי לאמירה פילוסופית, גם כשהיא ציורית. לשון אחר: התיאור מגויס למען האידיאה, ולכן כמעט תמיד התיאור אינו חופשי "להתבזבז לחינם" (אם כי לתחושתי שירתו משוחררת יותר מאשר בספריו הקודמים). לכל מילה יש ערך ומשמעות, מרכיב חשוב במרקם השיר. בשל כך שירתו, ובספר זה בוודאי, מאתגרת, מורכבת, קשה להבנה, רחבה ועמוקה כאוקיאנוס. אני נאלץ כאן להסתפק בנגיעות קטנות, ואף ספורדיות, בשפע המצוי בו, תוך ויתור מודע על כיוונים ותמות חשובות ומגוונות. כך לא נגעתי כמעט ביחסי האהבה המיוחדים ואף מורכבים לרעייתו תמר, שבשער השני. ועדיין תהיה זו רצנזיה ארוכה…. 

ועוד אמירה, שאיני בטוח כי המשורר יסכים עמה: שירתו אינה רק הגותית, היא גם "גותית", לאו דווקא במובן הפנטסטי והמיסטי (ודאי שלא מיסטי-דתי). אבל זוהי שירה קודרת, פסימית, בעלת עומקים פסיכולוגיים, שיש בה ביטוי לפחדים אפלים, לאֵימה, ודיכוטומיות ברורות ומוצהרות (כבר בשם הספר, בין הכל ללא כלום): בין טוב לרע, בין חיים למוות, בין תקוה לייאוש, בין תנועה/אקטיביות לחדלונם המוחלט, בין אור לחושך, ואף בין קיום פיסי לשאינו פיסי.

האמור בפסקה הקודמת, בכלל זה היסוד הגותי, ניכר אפילו בציור שבחזית עטיפת הספר, שגם הוא פרי יצירתו של רבנו. הציור – טריפטיך – מזכיר תלת-חלון של בית, שתוכו חשוך. בחלקו האמצעי מצויה דמות נשית ברורה, עיניה עגולות, גדולות, קרועות לרווחה, פיה קטן, כמעט מכווץ, בשני חלקי הציור האחרים הדמות מעורפלת, כאילו שאישיותה קטנה ומתכווצת. לציור זה יש ביטוי תוכני מובהק והוא משמש חלון או מראה למה שמצוי בתכנים.

בדומה לכך משמשים בספר משפטים וביטויים טקסטואליים כ"מסגרת". ותחילה שם הספר: "בין היש לבין האין", מבטא את הניגודים המצויים בשירים רבים. השם מרמז על מאבק פנימי בין קיום להיעדרות, או חוסר קיום, חידלון. נרמזת בו אפילו הַקְטנה של ערך היש, של נמצאות המחבר, המצוי בתנועה בין קטבים אלה, מן היש אל האין. הקטנה זו אכן תקבל ביטוי בשירים, וארחיב על כך בהמשך.

בהתאם לכך, גם שם השער הראשון "וְאוּלַי אֵינִי אֶלָּא דֶרֶךְ/ הַמּוֹבִילָה מָקוֹם לְמָקוֹם", כשהוא עומד בפני עצמו, מהווה מסר אנטי נרקיסי, צנוע.

קיום ב"מקום" פנימי: אקזיסטנציאלי או סיזיפי?

כל עוד שם השער מנותק מהקשרו, מהשיר ממנו הוא לקוח, הוא מצביע אמנם על תנועה מסוימת, על העברה של מקום אחד, כמו היה איזה חפץ, למקום אחר (להבדיל מתנועה של אדם, ממקום למקום), כמו אין זה מסע של הדובר עצמו,