מחיר החופש. חופש מוחלט מפחיד את הדובר, משוםשבקצה הרחוק של הבריחה קיימת שכחה, הן של הדרך חזרה (ואף חשש מ"אובדן דרך" תרתי משמע) והן כאמור של מושא האהבה. לתשומת לב ראוי הניסוח לפיו ביתו הוא מי שישכח אותו. ולכן הפחד הוא גם להיות נשכח על ידי אחרים, אוהביו. וכך, אף שרגש האהבה עצמו (ויהיה זה חומרי, רכושני, או רוחני) הוא בבחינת כבלים, או מושכות ויצול הקושרים סוס אל בעליו, השחרור מהם מוביל לאובדן כל היקר, ובכלל זה אובדן הזכרון, אותו כוח מניע אנושי, וודאי כלי ה"עבודה" של  משורר. ולסיכום, יש בשיר מסר כלל אנושי: גם החופש המוחלט, לכאורה, הוא סוג 

 של כבלים, של "מנוס מחופש", הוא כובל את האדם בשכחה, באי-ידיעה, באין-אהבה, ובפחד מפניהם. תחושת פחד דומה, והאיום שבאובדן הבית, המוביל לאובדן שליטה, מצויה גם בשיר "זֶהוּ" (עמ' 92):  

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַשַּׁעַר

מִמֶּנּוּ בָּאתִי לָעוֹלָם

נִסְגַּר.

אֶהְיֶה בַּחוּץ לָעַד

אֵין עוֹד לִבְרֹחַ הַבַּיְתָה

מִן הָעוֹלָם.

נִגְזַר עָלַי לְהֵרָאוֹת תָּמִיד

לְהִתְנַחֵם בְּהַחְשָׁכַת עֵינַי

עַל הַסַּפְסָל הַצִּבּוּרִי.

זהו מצב אקזיסטנציאליסטי שבו הדובר חווה נתק בלתי הפיך ממקור של הגנה ושייכות. השער שממנו הגיע מסמל נקודת מוצא של שלמות וביטחון, ובהסגרו מאחוריו, הוא מותיר אותו בעמדה של חשיפה תמידית לעולם, במרחב של ניכור, אי-ודאות וחוסר אפשרות למצוא מחדש נחמה פנימית או חיצונית. בחוץ יהיה הדובר נידון להימצא במצב מתמיד של נראות, שבו העולם כולו חודר לחייו, ולא נותרת לו פרטיות או הסתגרות אמיתית. ואילו הספסל הציבורי משקף את הווייתו החדשה, בבחינת מקום חלופי, כגזירה בלתי רצויה: ההמצאות במרחב משותף אינה מאפשרת לייצר גבול פנימי. ובכל זאת, אפילו בחוץ, יימצא סוג של נחמה פורתא, ולו רגעית, ביכולת להתנתק מהעולם על ידי "החשכת עיניו" – אקט פרטי, מכוון, מתוכנן, בתוך מרחב ציבורי. יותר משזהו ניסיון להסתגל למציאות, שאין ממנה מפלט, זהו ניסיון ליצור מרחב פרטי, ולו מצומצם, בחוץ, תחת עיני זרים. התיאור מזכיר את "דרי הרחוב" (להבדיל מ"חסרי בית"), שחלק מסוים מהם "בוחר" לחיות בחוץ מסיבות נפשיות, או מאבד עם הזמן את כישוריו ה"נורמטיביים" לשוב למסגרת של בית.  

מתי החלה התכנסות זו פנימה? בשיר "פעם" (עמ' 98) המשורר מצהיר ומבהיר, כי יחסי קרבה עד זהות עם העולם, ועם יופיו, שייכים לעברו רחוק, לעידן של תמימות שאבדה לו, תקופה שבה היה מסוגל לבלוע את העולם. ובמהפך מוחלט, הוא עבר ממצב של "יש" מוחלט ל"אין" מוחלט, נותר ללא כלום. המעבר החד בשורות האחרונות מבטא תחושת אובדן: העולם החיצון נעלם, וגרוע מכך: גם העצמי אינו שייך יותר לדובר, אפילו לא נותרה לו הידיעה למי איבד את העולם, והוא מסיים בייאוש קיומי, בדידות ותחושת חוסר מוצא.

פַּעַם

הַכֹּל הָיָה שֶׁלִּי

הָאֲוִיר הָיָה שֶׁלִּי הַדְּרָכִים הָיוּ שֶׁלִּי

הָעֵץ, הָאֲדָמָה, הַשָּׁמַיִם, הַיַּמִּים, הָאוֹקְיָאנוֹסִים

מֵהַשְּׁקֵטִים וְעַד הַסּוֹעֲרִים הָיוּ שֶׁלִּי

רֹחַב הַיָּם הָיָה אִמִּי

בְּעֵרַת הַשֶּׁמֶשׁ הָיְתָה אָבִי

וּשְׁנֵיהֶם הָיוּ שֶׁלִּי

מִקֹּטֶב עַד קֹטֶב כָּל הַמְּדִינוֹת

כָּל אָדָם כָּל חַי בַּחֹם וּבַקֹּר הָיוּ שֶׁלִּי.

עַכְשָׁו אֵין לִי דָּבָר אֲפִלּוּ אֲנִי אֵינִי שֶׁלִּי

הִפְסַדְתִּי הַכֹּל וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי

לפי השיר, מועד השינוי אינו ידוע, ולא ברור אם מדובר בתוצר של תהליך מתמשך, או רגע מכונן. אולם פרטים אישיים אודותיו, ובעיקר השיר "חור של אור" (עמ' 90) מצביעים על רגע פציעתו כחייל במדבר יהודה כאירוע המכונן, בו מת פיני רבנו אחד ו"נולד" פיני רבנו אחר, רגע שבו "הֶחֱסַרְתִּי אֶת הָאוֹרָה מֵעֵינַי/וְגִלִּיתִי שֶׁבְּכָל שָׁחֹר מִכָּל שָׁחֹר/יֶשְׁנוֹ חֹר שֶׁל אוֹר לְכָל אָדָם/הַמַּשְׁקִיף אֶל מְקוֹם הֻלַּדְתּוֹ/ עֵינַי הֶחֱלִיטוּ שֶׁעִם מוֹתִי/יַבִּיטוּ לְלֹא הֶרֶף אַךְ וְרַק בּוֹ". אך אם נדמה כי ברגע זה קפאו חייו, שהחל מאותו רגע הוא יביט רק בנקודה אחת, נראה כי למעשה