מאותו רגע הוא מבקש לשוב ולהבין את המשמעות של הארוע, לא כמצב של חוסר חיים, אלא כלידה, שבה מתחילה ההתמודדות עם "האני", עם זיכרונות ועם חור, כפער שנפער בו אך מצוי בו גם אור, תקווה, גם אם מצומצמת. ולבסוף – הביטוי "חור של אור" מציע אסוציאציה הפוכה ל"חור שחור" הקוסמולוגי, הבולע כל. ובהקשר של מבט אל "מקום הולדת" זהו רגע של לידה, לקראת יציאה מהרחם אל התחלה חדשה, זהו "אור בקצה המנהרה" ולא סוף הדרך .

תנועה בהווה נצחי. זמן סטטי כמנגנון שליטה

בשיריו של רבנו, בעיקר בשער הראשון,  בולטת שאיפה לזמן סטטי, יציב, ברור, שיש לשלוט בו כדי שלא יאבד את תכונתו זו. וזאת כשם שגם הבית הוא מקום שאמור לשרת ולשמר את יציבותו של המשורר. וגם המוות בשיריו – מצב סטטי ומוחלט – מצטייר כחלק מאחדות הזמן והמקום, הדרושים כדי להעניק לו רוגע, לשמור עליו מפני משבר, או מזריית אשליות ותקוות שוא, בעוד שכל שינוי בהם נראים כמאיימים. בספרו הקודם "באתי זר באתי עד לכאן", הוא מציין כי "אָדָם נוֹלַד אָדָם/עִם מָקוֹם אֶחָד וְעִם זְמַן אֶחָד". 

מצב זה מאפיין את ראשית החיים, למעשה טרום לידתו של האדם, אך מאותו רגע הוא משתנה ונשבר, ואינו יכול להחזיר את "גלגל חייו" לאחור ולהקפיאו בזמן הווה: "לִבּוֹ הוֹלֵךְ וְנִשְׁבַּר לִמְקוֹמוֹ רַבִּים'/וְזִכְרוֹנוֹ נִתָּז לְכָל עֵת… לְכָל מָקוֹם וּלְכָל זְמַן וּלְשׁוּם מָקוֹם וּלְשׁוּם זְמַן/לַשָּׁוְא יְבַקֵּשׁ עָבָר לִהְיוֹת הוֹוֶה", עד שהוא שב אל אחדות שקטה זו במותו, שבו "יָשׁוּב אָדָם לִהְיוֹת אָדָם/עִם מָקוֹם אֶחָד וְעִם זְמַן אֶחָד".           

לשון אחר: מצב נשאף זה, לאורך חיי אדם, אינו ניתן להשגה. השינויים בזמן וב"מקום" חזקים ממנו, עד המוות. יתר על כן, בשיר "רָאִיתִי כְּבָר מָקוֹם מִתְגַּעְגֵּעַ לִזְמַן לֹא לוֹ" (עמ' 91) גם המקום "מִתְגַּעְגֵּעַ לִזְמַן לֹא לוֹ/נִצְמָד לִזְמַן הַמִּתְגַּעְגֵּעַ לְמָקוֹם לֹא לוֹ". לא הזמן ולא המקום יכולים להשיג אחדות ביניהם ונותרת רק שאיפה, געגוע לכך. אמנם שניהם – הזמן והמקום – אינם מושלמים, הם כמו זוג של נכים, "בעלי פגם", ומשום כך דווקא מתאימים זה לזה. אך הניסיון לאחדם הוא אשליה, משום ששניהם משתנים כל העת בעולם הממשי. 

אין מקום אחד וזמן אחד. ולכן, מודה המשורר בשיר זה: "הַמָּקוֹם אֵינוֹ מְקוֹמִי וְהַזְּמַן אֵינוֹ זְמַנִּי/הֵם כְּבָר מְקוֹמוֹת וּזְמַנִּים רַבִּים מִמֶּנִּי/וְאֵין נֶחָמָה בִּלְהִצָּמֵד לְעַצְמִי". ואם כך הדבר בשגרה, על אחת כמה שאין נחמה בהצמדתם זה לזה "בְּעֵת מִלְחָמָה". או אז אין כלל אפשרות לעצירה. האסונות והשינויים במלחמה, ובעקבותיה, מהירים, מערערים וסוחפים, כמו היו צונאמי קטלני, המערער עד היסוד את הסדר הקיים, את היגיון הזמן ואת שלמות המקום.

לא כן בעולמו הפרטי המבודד. בספר הנוכחי, קפיאת הזמן שבו נמחקים העבר ואף העתיד, מוקצנת לכלל שיטה, דרך חיים. ואם לשוב לשיר "איני אוהב איני שונא", שם התנועה המעטה, של "מקום למקום" מתרחשת לכאורה על ציר זמן. תחילה מתואר הדבר באמצעות מטפורה של שעון שהדובר "מוציא מתוך עצמו", כמו מכיס, ובסיום הוא פועל כשעון מטוטלת, שתנועתו כרוכה במאמץ מסוים. אבל תנועה זו אינה מתקדמת באמת לשום מקום. המטוטלת שבה וחוזרת על עצמה על אותו ציר מרחב קבוע, ולמעשה על ציר זמן סטטי: הזמן כמו עומד מלכת, נקודת ההתחלה היא נקודת הסוף וחוזר חלילה, באופן המזכיר, שוב, את מסלולו חסר התוחלת של סיזיפוס במעלה ההר ובחזרה, שוב ושוב, ללא מוצא מה"לוּפּ".

העתיד והעבר מתאחדים לכלל הווה מתמשך, שהוא הזמן המועדף על המשורר, מצוי גם בשיר "חיים צריכים לזמן" (עמ' 12). כאן, כביכול הוא זוכה לגושפנקא של רופאיו, המצווים עליו לחיות בהווה, מסיבות "בריאותיות". הסיבות שהמשורר שם בפיהם מוזרות מעט: "כִּי הֶעָבָר חָלַף עָבַר/וְעָתִיד אֵין בָּאֹפֶק/ לִזְכֹּר לַחֲזֹר וְלִזְכֹּר זֶה עָקָר/וְאֵין בֶּעָתִיד תִּקְוָה לֶעָבָר". 

אין בעבר ובעתיד כל תקווה עבורו, משום שהחיים בזיכרונות העבר הקשים, יש להניח, גורמים לסבל, לטראומה, ואילו העתיד אינו "בריא" עבורו, בשל הצורך להתמודד עם הבלתי נודע, עם סיטואציות ואיומים שטרם התרחשו,  וכבר מועצמים בידי טראומות העבר, ולכן העתיד לא יעניק תקווה ומרפא לעברו.

לכאורה אישור זה, כמו מאוטוריטה חיצונית, משחררת אותו מהחלטה לקחת את גורלו בידיו. אך מסיום השיר עולה כי מדובר בבחירה והחלטה פרקטית שלו עצמו, הוא מי שמקבל עליו קיום ממשי רק בהווה תמידי ובטוח: "עָלַי לְשַׁמֵּר אוֹתִי מַמָּשִׁי/בְּכָל נַפְשִׁי בְּכָל מְאוֹדִי/בַּנְּשִׁימָה הַנִּנְשֶׁמֶת בְּאַפִּי/בַּהוֹוֶה הַזֶּה שֶׁלִּי". לפנינו מצב ייחודי, יש בו אקט של בחירה בדבר הנראה לו הכי נכון, ולא תוצר של קיבעון נפשי נטול שליטה עצמית, מחוסר ברירה, אלא ביטוי למסקנה, בעקבות מחשבה עמוקה, תפיסת עולם שמאחוריה יש הסבר או צידוק פילוסופי.     

ובשיר "עִם הַזְּמַן הָפַכְתִּי חַיַּי לְקַו עָבֶה דַּיּוֹ" (עמ' 13) מובע חשש מכל שינוי, מכך ש"נקודות" ו"שניות" על ציר הזמן, יתנתקו ויתרחקו מהקו הבטוח. בסופו של דבר השאיפה היא שהימים יהיו דומים זה לזה, כי כל שינוי הוא איום וסיבה לחרדה. השליטה בהם מושגת על ידי עיבוי – חיזוק – הקו. ועדיין, "נִשְׁאֲרוּ נְקֻדּוֹת מִחוּץ לַקַּו". השליטה אינה שלמה, המאמץ לשלמות מחייב פעולה יומיומית, סיזיפית: "בְּכָל יוֹם אֲנִי מְעַקֵּם אֶת קַו חַיַּי/כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְיַעֲדוֹ מִבְּלִי לְהִשָּׁבֵר…" וכך – "עַד מוֹתִי". ואם לשוב לאסוציאציה הרפואית: מטפורת הקו מזכירה מוניטור, שבו במצב בריא קו הרצף נע ומתעקם על ציר הזמן בקביעות חוזרת, יציבה, מונוטוני. 

כל סטיה ושבירה יכולה להצביע על סכנה עד כדי איום קיומי. הקו המטפורי של חייו חייב אם כן להמשיך להתעקם בכל יום במידה מוגבלת, נשלטת, לא עד שבירה מסוכנת. ומצד שני התיישרות מוחלטת של הקו, משמעה מוות. ובמשתמע: התעקמות קטנה היא שינוי קטן, נשלט, לא קפיאה מוחלטת, וברור למשורר כי שינוי קטן כזה בחייו אינו חסר ערך, הוא חיוני להמשך חייו.         

באופן חריג למדי, בשיר "ציר הזמן" (עמ' 24) המשורר נוקט בגוף שני יחיד, בלשון ציווי, כמפרט המלצות לאדם אחר, כיצד לשלוט בזמן. השיטה המוצעת היא פרוק והרכבה, דקונסטרוקציה, של שעה אחת על ציר הזמן. 

מודע לקושי לעשות זאת לכל ציר זמן חייו, הוא מתספק בניפוי וניקוי קלקולים בלתי רצויים של שעה אחת בלבד (כמו הייתה זו דוגמית), של "הַזְּמַן הַמְּקֻלְקָל הָעוֹמֵד כְּמָקוֹם/אֶת הַזְּמַן הַזּוֹכֵר זְמַן לִטְוָח קָצָר/אֶת הַזְּמַן שֶׁהוּא אֵשׁ וְהַזְּמַן שֶׁהוּא קֶרַח/… סִכּוֹת הַזְּמַן שֶׁדָּתְךָ גִּזְעֲךָ מִינְךָ/אַהֲבוֹתֶיךָ וּמִלְחֲמוֹתֶיךָ נָעֲצוּ בְּךָ". במשתמע זהו זמן המושפע מאירועים חיצוניים, בולטים, "חדים", בעייתיים וטראומטיים כמלחמה, וכן, אפילו אהבות, שייתכן כי הכזיבו, או לא התמידו להתקיים לאורך זמן וערערו את ניקיון הזמן. ורק את הזמן הנקי שנותר מכל אלה, זמן ניטרלי, נטול השפעות חיצוניות על הנמען ("רַק אֶת הַזְּמַן שֶׁאַתָּה אַתָּה") הוא מצווה להשאיר: "חַבֵּר קֶטַע זְמַן רָצִיף וְהַחְזֵר אוֹתוֹ לְצִיר הַזְּמַן".

המטוטלת מובילה אל העולם – המוטיב הביקורתי בשירת רבנו

אף שהוא ער ליופיו ה"מדעי-מתמטי" של העולם, העולם אינו נטול סתירות. בשיר "שגיאה" (עמ' 60), יופיו "תָּם וְלֹא תַּם/שָׁלֵם וְלֹא שָׁלֵם" כאחד, קרי גם משתנה כל העת. בעולם כזה אלוהים אינו יכול להתקיים, שכן אלוהים יצר לכאורה יצירה שלמה שאינה מתפתחת. בשפה דו-משמעית, אירונית ואבסורדית, שיש בה "סגי נהור" המשורר מכריז על כפירתו באלוהים. אחת הסיבות לכך היא במשתמע כי אלוהים "הִמְלִיךְ כִּידוֹנִים שֶׁל יֹפִי עַל הָעוֹלָם". 

זהו יופי מכוער, אכזרי, המלמד מצד אחד על כאבו האישי של המשורר, שכידוניו של אלוהים פצעו אותו, ומצד שני מלמד על כיעורם של בני האדם – והרי הם מי שהמציאו את כידוני המלחמה, כדי למלוך על העולם, ואף מוצאים במלחמה איזה יופי אסתטי, איזו גדוּלה (ואף קטרזיס). משמע אם אלוהים ברא עולם כזה, הוא אינו ראוי להיות קיים. אין זה שיר על יופיו הרומנטי, או המיסטי, האלוהי, של הטבע, והמשורר אינו "מְחַפֵּשׂ עוֹד יֹפִי", אלא היה רוצה או מקווה לגלות בשלמות היקומית שגיאה, שתשבור את כוחו המוחלט של ההיגיון האכזרי המנהל את העולם ואת כאבו האישי, שנדון להיות "יוֹתֵר וְיוֹתֵר מְדֻיָּק". 

המבט אל הסביבה החיצונית, ואל ה"אחרים" המצויים בה, מלמד סנגוריה "אידיאולוגית" על צורך כלל אנושי בצמצום, גם כשהוא מספר על צמצום עולמו של המשורר. כך ניתן להבין את השיר אֲנִי גָּר בְּמִשְׁאֶלֶת הַקַּבְּצָן (עמ' 87). בממד הפרטי, המטפורי, ידו של המשורר מושטת החוצה, כדי לשאוב ולהכניס אליו חזרה פנימה את המעט הדרוש לו. אולם מהי משאלתו של הקבצן בעולם הממשי? האמנם הוא מבקש לצמצם את עולמו ואינו שואף לצאת ממצב הקבצנות, לחתור להישגים חומריים שמציע העולם המודרני (ובכך לוותר על אותו "הומאוסטזיס פנימי")? או שמא משלימה נפש הקבצן עם דרך חייה. אך בתוך כך הוא מהווה שיעור לכולנו. 

ידו המושטת החוצה כדי לקבל רק "מטבעות" של מרק ולחם, משמשת תזכורת לדרכנו בעבר, הד נוסטלגי לתקופה נכונה יותר, של חברה צנועה שצרכיה מעטים, שכך ראוי שתהיה דרכו של עולם הטובל בחומריות רעה. ואולי המשורר מרמז על תקופת ילדותו שלו, שהתרחשה ממילא בתקופה צנועה יותר, אולי מוסרית יותר. ככזה הקבצן הוא מטפורה לחיפוש אחר משמעות קיומית אחרת, והשיר, למעט שמו, אינו עוסק רק במשורר עצמו, אלא ב"כל אדם", שראוי כי יזכור מה מקומו ו"גודלו" הנכון, מאין הוא בא "מרגע לידתו", לאן הוא הולך, ובפני מי הוא עתיד לתת דין וחשבון, אם לא ישנה את דרכו – בפני העולם. השיר מבקש שלא נהיה עול על העולם, כדי שהעולם לא יהיה עול על האדם, לא ייפול, יתמוטט, ויביא עלינו כליה.