— בין "יש" ל"אין." לכן, שם השער מהדהד את שם הספר ומהווה מימוש מושלם של רעיון מרכזי בספר, שבו הקיום והחיפוש נמצאים כל הזמן בתווך שבין שני הקצוות הללו.

המילים "אֵינִי אֶלָּא דֶרֶךְ" מרמזות גם על תחושת הפנמה של חוסר מטרה וייעוד, ואף של קבעון. מאחוריהן מצויה הבנה, או השלמה, שהקיום עצמו הוא הדרך, גם אם נטולת התערבות רצונית, כוונה והחלטה. במילה "אלא" מצויה הקטנה עצמית נוספת, במשמעות "אני בסך הכל רק דרך", לא יותר. אך במילה "אולי" מקופלת הטלת ספק גם בכך, ומחזקת את תחושת החיפוש והתהיה.

משפט מפתח זה לקוח מהשיר "אֵינִי אוֹהֵב אֵינִי שׂוֹנֵא" (עמ' 17), הממחיש ביתר שאת את הקטנות העצמית של הדובר, דרך פריזמה של תיאור היאטמות רגשית וחוסר שינוי, של "מקום" סטטי, שיש בו "איזון מושלם" בין טוב לרע, ובמשתמע ללא הרעה וללא שיפור במצב. ואין בשיר שיפוט ומתן ציון "ערכי" למצב זה, גם כשהמשורר יודע כי עליו להניע את עצמו, כשני "שעונים" שונים, או להניע בתוכו מן מבחן ב"מעבדה של זמן", האם ובאיזו מידה חל בו בכל זאת שינוי, "לִרְאוֹת (אולי כמי שמשקיף מהצד) אִם מַשֶּׁהוּ בִּי בְּכָל זֹאת קוֹרֶה".

אֲנִי מוֹצִיא עַצְמִי מִתּוֹכִי כְּשָׁעוֹן מִכִּיס

לִרְאוֹת אִם מַשֶּׁהוּ בִּי בְּכָל זֹאת קוֹרֶה

מְחַפֵּשׂ עַל עוֹרִי שְׂרִיטָה שֶׁל אַהֲבָה

דְּקִירָה שֶׁל שִׂנְאָה וְאֵינִי מוֹצֵא

כָּל חֹר כְּנִיסָה בִּי מְקֻזָּז בְּחֹר יְצִיאָה

לֹא נוֹסָף לֹא נִגְרַע בִּי דָּבָר

וְאוּלַי אֵינִי אֶלָּא דֶּרֶךְ

הַמּוֹבִילָה מָקוֹם לְמָקוֹם.

וְכָל מִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ יוֹצֵא בַּדֶּרֶךְ

וְעָלַי לָקוּם וּלְהָנִיעַ אֶת עַצְמִי מִתּוֹכִי כִּשְׁעוֹן מְטֻטֶּלֶת

לִרְאוֹת אִם מַשֶּׁהוּ בִּי בְּכָל זֹאת קוֹרֶה

נראה כי הקטנה זו היא כמעט נשאפת, מרצונו של המשורר. במובן זה המתואר אינו רק של מצב אובייקטיבי, נטול השפעה והחלטה, אלא מעין "מנגנון שליטה" בכאב, ובכל רגש, בין טוב ובין רע או מאיים. דומה הדבר למשל לאחד משיריו בספרו הקודם ("באתי זר באתי עד כאן", 2016), שבו המשורר מצביע על "יתרונות" מצב זה:  "אֲנִי חַיָּב לָצֵאת בַּסּוֹף/עִם אֶפֶס./לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת/זֶה לֹא הֲכִי מוּאָר./לֹא הֲכִי רִוְחִי/אֲבָל זֶה לֹא כָּל כָּךְ כּוֹאֵב…/זֶה יָכוֹל לְהִשָּׁמַע רַע/אֲבָל זֶה לֹא הָרַע בְּיוֹתֵר".

בעולם המעשה, הפרקטי, צמצום המקום והזמן של ה"אני" מתבטא באי פעולה, כביכול נטולת הישג. אך למרבה הסתירה, אי פעולה זו בכל זאת סיזיפית. 

כידוע, סיזיפוס ראה עצמו מוכרח – בשל כוחות עליונים וחזקים ממנו – לנסות לנוע ולהניע, להשיג ייעוד שנגזר עליו לא להשיגו. בעולמו של "הדובר" אין ייעוד כזה. הוא מבקש לא להיות מי שמתקדם בדרך, אלא להיות הדרך עצמה. מדוע אם כן אני מוצא צד שווה בין גיבור הספר לסיזיפוס? כי בשניהם קיים יסוד טרגי מודע. השיב על כך לפני שנים רבות אלבר קאמי, ב"מיתוס של סיזיפוס": (מיתוס זה) הוא טראגי מפני שגיבורו מודע. מה ערך היה לעינויו אילו תמכה בו על כל צעד, התקווה להצליח?" ואולי כי גם המשורר נאבק ב"אי-תנועה"/אי-פעולה, שהפכה ל"כוח" חזק ממנו, מקבע.

איני משוכנע שהשוואה זו שלמה, ואני יכול לומר די בבטחה שהמשורר מודע לכך שתנועתו מתבטאת בעצם יצירתו. שיריו הם הסלע שהוא מגלגל במעלה הר כביר, שוב ושוב, כבר פעם חמישית (זהו ספרו החמישי), מבקש לפתור באמצעותם את סוגיית חייו הרובצת לפתחו, ושאלות קיומיות כלליות, גדולות, הנובעות ממנו גם בשל שאלת "מקומו" האישי. 

השאלות אינן מניחות לו, תשובה ופתרון להן אינם ניתנים להשגה מלאה. ובמשתמע המחשבה וביטויה בכתב הם אקט אינסופי, של ליבון, חיפוש ותהיה תמידיים. ושמא יום אחד מהכוליות של שיריו תגיח בכל זאת איזו נחמה? אלא שבשיר "מֵאָז נוֹלַדְתִּי" (עמ' 18), עולה כי שאלתו הפילוסופית הקיומית, "מָה לִי וּלְכָל זֶה?", נכחה בחייו תמיד.

היא קדמה לשבר הטראומטי ומצביעה על תכונה מרכזית, של אדם חושב, אינטלקטואל, שהצמיח  את המשורר. ועל שאלה זו הוא עונה, לאחר חיפוש וחפירה אינסופית, אחרי "הֶסְבֵּר בְּתוֹךְ הֶסְבֵּר", הנמשך כ"הולך ומסתבך", החל משפתו הראשונית, הביתית, מתרחבת ומפתחת דרך שורה של שפות-עולמות, עד קצה שפת הקוסמוס, האוצר בתוכו שאלות גדולות ו"תשובות" קיומיות בלתי מספקות. ולבסוף הוא מגלה כי "תְּשׁוּבָתִי עֲדַיִן רְחוֹקָה מִשְּׁאֵלָתָהּ כַּמֶּרְחָק בֵּינֵיהֶן עֵת הִיא נִשְׁאֲלָה": למרות כל מאמציו, התשובות התגלגלו כאבן של סיזיפוס בחזרה לנקודת המוצא.

השיר "חֲוָיַת תְּנוּעָה" (עמ' 19), שכל כולו הגות פילוסופית, גם הוא להבנתי ניסיון סיזיפי, חוזר ונשנה,  להבין מהו מקומו ואף ייחודו של הדובר בעולם. התנועה בשיר היא בין הזדהות מוחלטת עם העולם לבין אפשרות שכלל איננו חלק ממנו. זוהי תנועת מטוטלת בין קיומים, ואולי יקומים: בין "כאן" ל"שם", בין קיום לאי קיום (בין ה"יש" ל"אין"), וגם בין אפשרות של אי-קיום קודם, בעבר ("אם לא הייתי פעם") לבין אפשרות קיום בעתיד אחר ("עוד אהיה"). 

מחד גיסא ניתן למצוא בו ספק בקיומנו בכלל, ומאידך גיסא אפשר למצוא בו תקווה, או אף "אמונה", באפשרות של קיום נצחי, בעולם זה ובעולם מטפיזי, טרנסצנדנטי, במקום/ממד כלשהו מחוץ לעולם הזה ("אֲנִי מָה שֶׁאֵינוֹ הָעוֹלָם").